12

104 11 12
                                    


״רק שאלה אחת , למה לעזעזל הרגת אותי?״ שאלתי את הארי
״ליאם לא היה היחידי שאמר דברים על ההורים שלי , זה היה גם נייל. כשראיתי אותך חשבתי שאתה נייל והרגתי אותך״ אמר
״אתה באמת חושב שאני מאמין לזה? אנחנו אפילו לא דומים!״ אמרתי והרמתי מעט את קולי
״זאת האמת לואי! אתה רוצה תאמין ואם אתה לא רוצה אז אל! אני בחיים לא הייתי הורג אותך כי..״ אמר ואז עצר את דבריו
״כי מה?״ שאלתי והוא הסיט את מבטו אל הרצפה
״לא משנה אוקיי?״ אמר ונאנחתי

״אז תצא מהבית שלי עכשיו״ אמרתי וקולי היה שקט ממקודם
״אם זה מה שבא לך״ אמר והתקדם אל דלת הבית , הוא הסתכל עליי לשניה ואז סגר את הדלת והלך משם.

הלכתי והתיישבתי על הספה. עטפתי את ברכיי עם ידיי והצמדתי אותם לבטני וקברתי את ראשי בין רגליי.
אחרי שניסיתי להרגיע את עצמי ממה שהלך כאן ומהדברים שגיליתי הרמתי את הטלפון והתקשרתי לליאם.
אחרי שדיברתי איתו ואמרתי לו שיש לי משהו לספר החלטנו שכולנו נפגש אצל ליאם.

יצאתי מהבית אל האוטו ונסעתי מהר לביתו.
החלטתי לספר להם לבסוף , אולי זאת תהיה טעות אבל הם חברים שלי ואני חייב לספר להם במיוחד אחרי שהם רוצים לדעת איך אלכסנדר מת או שעכשיו זה הארי.

״נו אז מה קרה??״ ליאם שאל
״נכון הארי המנהל שלי? הוא זה כביכול אלכסנדר״ אמרתי והם פרצו בצחוק
״נו רציני לואי בשביל זה קראת לנו?״ זאין שאל
״אני רציני! אתמול הוא בא אליי והיה פצעים בפניו והוא אמר לי שאח שלו עשה לו את זה , אחרי שרבנו הוא נסע באוטו ונסעתי אחריו עד שהוא עצר בבית הנטוש. כשהגעתי דרק קרא לו אלכסנדר״ אמרתי והם פערו את עיניהם
״יש עוד דברים?״ נייל שאל והנהנתי
״טוב תקשיבו , בכיתה י נסעתי במכונית שלי ועצר ילד שפניו מכוסות והוא לבש בגדים שחורים , הוא הרג אותי ואז הייתה לי אפשרות לשנות את איך שאני נראה ולבחור מה אעשה בחיים שלי. אותו ילד שהרג אותי זה היה הארי והוא אמר לי היום שהוא התכוון להרוג את נייל כי הוא עזר לליאם. אתם יכולים לצחוק ולא להאמין אבל זה מה שהיה״ אמרתי והם עדיין פערו את עיניהם והיו בהלם יותר ממקודם.

״מה זאת אומרת הייתה לך אפשרות לשנות את איך שאתה נראה?״ נייל שאל
״פשוט היה לי מסך ושם הייתי יכול. לא בא לי לדבר על זה ובלי שום קשר אפשר לראות שאני לא כמו שהייתי נראה לפני כמה שנים״ אמרתי
״כי אנשים משתנים לואי ואין מצב שזה מה שקרה״ זאין אמר
״אז אל תאמין בעיה שלך״ אמרתי בטיפת כעס.

אחרי שדיברנו והסברתי להם יותר מפורט ולאט מה שקרה כי הם עדיין לא הכי הבינו ולא הכי האמינו , בעיקר זאין. קיבלתי הודעה מהווצאפ ופיבי כתבה לי לבוא מהר לבית חולים.
״א-אני אדבר איתכם אחר כך״ אמרתי ורצתי מביתו אל המכונית דלי ונסעתי הכי מהר אל בית החולים.

כשהגעתי עליתי מהר במעלית ורצתי אל חדרה של אימי , ראיתי את פיבי , דייזי ולוטי יושבות בכיסאות ליד החדר ובוכות ממש.

״ה-היא מתה״ דייזי אמרה וחיבקה אותי , חיבקתי אותה חזק והרגשתי את הדמעות ישר זולגות לי ללחיי
״התקשרו אליו ואמרו לנו להגיע וכשבאנו הם סיפרו לנו״ פיבי אמרה , הטחתי בוקס לקיר והתיישבתי על הכיסא. דמעות בלחיי.
״מ-מחר תהייה ההלוויה״ לוטי אמרה , הנהנתי ומחיתי את הדמעות.

אחרי שהרגעתי מעט את הבנות וגם את עצמי בערך חזרתי איתן הבייתה , הכנתי ארוחת ערב והלכתי עם התאומות לחדרן לראות שהן מסתדרות והכל בסדר איתן.

עליתי לחדרי החדש והתיישבתי על המיטה שברכיי כפופות וידיי עוטפות את הרגליים וראשי קבור בינהם , לא הצלחתי להשתלט על הדמעות והן זלגו על לחיי ישר.
זרקתי את הכריות על הרצפה וקמתי מהמיטה מטיח אגרוף אל הקיר , דם התחיל לרדת לי על כף היד אבל זה לא עניין אותי , המשכתי לתת אגרופים עד שהפסקתי כבר.

חזרתי אל המיטה ונשכבתי בה , התכרבלתי לתוך עצמי וניסיתי מעט להירגע ולנסות לישון.
אחרי כמה זמן נרדמתי שדמעות עדיין על לחיי.

לא להרוג אותי.
אל תשכחו להצביעעע🙏🏼💙

The life after l.sWhere stories live. Discover now