אם לומר את האמת, אף אחד מהשניים לא החזיר אותנו מיד הביתה. ניצלנו את הזמן לפטפט קצת ולהכיר זה את זה יותר. אך שתינו נכנענו לעייפותנו בערך באותו זמן, ושתי הכרכרות הגיעו לבית יחד. אימנו ישנה, ובצדק, הן היא חשבה שנחזור עוד הרבה אחרי. אני ונואל הלכנו לישון, בטננו מתהפכת מצד אחד מההתרגשות מהמאורעות ומצד שני מהמחשבה על הכישוף שהדביק את כולם.
למחרת בבוקר, ניגשתי לחדרה של נואל. היא התהפכה במיטה.
"בוקר טוב," לחשתי.
"הצלחת לישון בכלל?"
"לקח לי המון זמן, אבל כן."
"נחמד לך..."
"את רעבה? בואי נרד לאכול."
"שהאל יעזור, זה אומר שאני צריכה לראות את אלה?" היא הסתובבה לצד השני.
היה ברור שאחרי אמש היא לא תרצה לראות אותה. את האמת, גם אני לא ששתי לראותה.
"אנחנו לא צריכות להיות בעונש בגללה," התיישבתי ליד מיטתה, מלטפת את ידה.
"האמת, אני באמת די רעבה. אתמול בקושי הספקתי להכניס דבר מאכל מאז הצהריים."
היא קמה בעצלתיים מהמיטה. עיניה היו אדומות, עיגולים שחורים סביב עיניה. פניה היו חיוורות אף יותר מבדרך כלל. לא נותר הרבה זכר משיערה המסודר בקפידה מהיום הקודם.
היא אפילו לא טרחה לשים נעליים. היא גררה את רגליה היחפות לכיוון דלת חדרה.
"אני הולכת לשטוף פנים... רק נקווה שיש מים..."
לא אביתי לרדת לחדר האוכל לבדי ולפגוש שם את אלה. לא ידעתי מה אומר לה. ודאי לא מילים טובות. לכן, החלטתי לעבור בחדרה של אמי. היא בדיוק פתחה את הדלת כשהייתי שתי פסיעות ממנה.
"בוקר טוב, יפה שלי, איך היה אתמול?"
"נהדר שאין לתאר," חייכתי, נזכרתי באתמול. "יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך עליו. הוא..."
יהיה לנו די והותר זמן לדבר על כך," היא שמה את כף ידי על שלה וטפחה עליה עם השנייה. "אני גם רוצה לשמוע מה לאחותך יש לומר. חוץ מזה, לא יאה לעמוד כך סתם במסדרון לצורך שיחה חשובה שכזו."
ליבי נחמץ בקרבי. אולי חשבתי על כך יתר על המידה, אך הרגיש כאילו היא שמה אותי בעדיפות שנייה מול נואל. הרי בהחלט לא היה אכפת לה שאעבוד בחוץ, בעוד היא דאגה לשמור על עורה הענוג של נואל.
היא הלכה ואני בעקבותיה. נואל עוד לא הייתה בנמצא, אך אלה כבר ישבה אל מול השולחן.
"בוקר טוב," היא אמרה עם חיוך עולץ.
"בוקר טוב," אמי אמרה בקרירות מה. היא לא רחשה כלפיה אהבה גדולה, בדומה לנואל. "היכן נואל?"
"היא תרד לבטח תוך דקה או שתיים..." אמרתי בעודי מתיישבת ליד אלה. כך היה תמיד, אימי ונואל מעולם לא הסכימו לעשות כן. תמיד הייתה ביניהן תחרות מי לא תשב מולה. באופן צפוי, אמא התיישבה מולי, מותירה את המקום מול אלה לנואל.
אך התיישבה אימי, ונואל עמדה בפתח. היא לא הסתירה את זעמה, זאת בניגוד לבדרך כלל, בו הייתה שומרת על כעס מאופק כל פעם שאימי הקדימה אותה. היא ניגשה בצעדים זריזים אל השולחן ודפקה עליו בידה.
"חתיכת מכשפה! מה עשית אתמול?!"
"נואל, ככה לא..." החלה אימנו לומר.
"דיברתי איתה!" היא צעקה עליה כפי שלא צעקה מעולם.
נואל תמיד חונכה להיות מאופקת, לעולם לא להראות כעס. אימנו תמיד טענה כי כעס לא הולם נשים נאוות, על אחת כמה וכמה ממעמד האצולה, עניות ככל שתהיינה.
"במקום להודות לי, כך את נוהגת כלפיי?" חיוכה של אלה לא מצא חן בעיניי.
"להודות לך?! על מה בדיוק?!" נואל צעקה מלוא גרונה.
"דאגתי שאחותך הקטנה והחמודה תלך לנשף, זוכרת?"
"כי את התחזית לחולה אתמול!"
"התחזיתי?" בהחלט נראה שהיא מזייפת את היעלבותה באותו רגע "הייתי כה חולה, עד שלא הייתי בטוחה אם אצא מזה. הרי ראית את מצבי! אך פיה טובה באה לעזרי, ועזרה לי להגיע לנשף למרות הכל."
"פיה רעה, את מתכוונת," כעסה של נואל שכח במעט.
"את מתקנאת כי שמלתי הייתה נאה משלך?" היה על פניה חיוך לגלגני.
אף שלא הרגשתי שממקומי להתערב, מילותיי נאלמו. ממתי התנהגה כך?
"נדמה לך כי שמלתך המטורזנת היא שהפריעה לי? מה לגבי הכישוף שהטלת על כולם, גברים ונשים כאחד?!"
שמלה מטורזנת...? נואל נראתה הרבה יותר מגונדרת ממנה. אלה לעומתה נראתה... כנערת פרחים במידה מה.
"נואל המסכנה, שתית עד כדי שכרות חושים?"
"אודט עדתי!" היא הצביעה אליי.
עיניהן של אלה ואמי הופנו לעברי. אמי נראתה מופתעת למדי.
"זה בהחלט נראה יוצא דופן, אלה," אמרתי, מנסה להרגיש כמה שפחות מורגשת "כולם בלי יוצא מן הכלל הביטו בך כשמכושפים. אפילו נואל..."
מיהרתי לבלום את פי. לא הייתי בטוחה אם נואל רצתה שאומר זאת. היא הגניבה לעברי מבט כועס אך לאחר מכן, חזרה לאלה.
"ודאי זה כישוף ממש גרוע אם אינך מושפעת כלל."
שום מבטה את נואל הוחזר לעברי, הפעם היא לא מיהרה להסיטו. כאילו ציפתה שאגיד משהו. אך מה היה עליי לומר? מה יכולתי לומר בלי להעלות את חמתה עוד יותר? דיברתי אל אלה אך הבטתי בנואל.
"תחילה היא אפילו לא זיהתה אותך, אך כשהצליחה לזהותך מבעד לכל השינויים, פתאום הכישוף נעלם."
"או שהיא וויתרה כמו כל השאר והיא פשוט לא מעזה להודות," היא גיחכה בעוקצנות.
"אני שונאת אותך, מתעבת אותך, אפילו יותר מאי פעם!" נואל לא הוסיפה מילה נוספת ויצאה את החדר.
קמתי בעקבותיה. אחזתי בידיה, אך היא חשפה לעברי שיניים.
"מה את רוצה?!"
"חשבי על כך, כמובן, הכל מוזר עד מאוד ואני מבינה לליבך, אך האין יצא מכך דבר טוב?"
"איזה דבר טוב בדיוק?!"
"את פגשת את שארל," חייכתי אליה. "נראית כל כך... קורנת. כבר זמן רב שלא ראיתיך כך."
דמעות זלגו על לחייה.
(בפעם הבאה: נקודת המבט של נואל)
YOU ARE READING
סינדרלה? כן, בטח.
Paranormalכולכם מכירים את הסיפור על "סינדרלה". טוב, נו, לפחות את הגרסה הרשמית. הגרסה שבחרו לספר. הגרסה שפשוט מתעלמת מכל העובדות... אז אולי הגיע הזמן שפעם אחת, תתוודאו למה שבאמת קרה. הערה: טוב, לא הצלחתי לעשות את זה כסיפור בנקודת מבט אחת, אבל במקום ללכת הלוך ו...
