סינדרלה? כן, בטח.

פרק 12 - שארל

כבר התכוונתי לשלוח כרכרה שתאסוף את נואל, אך נקראתי בידי אחד המשרתים. הוא טען כי שתי נשים חיכו לי. הייתי מופתע, הייתי בטוח שהיו אלה נואל ואימה, אם כי לא הבנתי מדוע היה עליהן לבוא ברגל, ומדוע הגיעה גם אימה. אך לצידה של הרוזנת דז'אן, עמדה אודט.

"איפה נואל?" שאלתי.

"היא נלקחה לארמון!" דמעות זלגו על לחייה של אודט.

"לארמון, למה?!" ידעתי שאלה חדשות רעות.

אודט סיפרה לי את הסיפור המלא. מדוע רדף אותי הביש גדא הזה?! כאילו מישהו ניסה לשמוט את חיי מבין ידיי.

"איך הדברים האלה קורים דווקא לי...?" החזקתי את ראשי בין ידיי.

"חייבים להוציא אותה משם..."

"הכיצד?!"

"שכנע את המלך!"

"אולי... אולי המלך יניח לזה, ופשוט... יחזיר אותה? הרי אין סיבה שייתן לאישה פשוטה להכתיב לו מה לעשות."

"לא הייתי סומכת על זה," התערבה הרוזנת דז'אן. "אם אתה כזה פחדן, אולי לא היה נכון לפנות אליך."

"אינני פחדן!" על אף שאמרתי זאת, קולי רעד "איני רוצה ליצור מהומות על שום דבר."

"נראה שאינך מכיר את המלך. הוא נוטר טינה לכל שונאיו, והיא ביתו של אחד מנאמניו של אביך."

"אבל שניהם לא חיים כבר!"

"אתה כה שונה מאביך..." היא נאנחה "בואי נלך, אודט."

"אני מקווה שאתה צודק, שארל," אודט אמרה. "ואם לא... אני מתחננת בפניך, עזור לה!"

טרקתי את הדלת בזעם. האישה הזקנה הזו... איזו עזות מצח! מה היא ידעה עליי...? כך פונים למי שאת רוצה שיוציא את ביתך מצרה?

הלכתי לחדרי והתיישבתי על כיסאי. רציתי להיות לבד. לא עבר זמן רב, וקול נקישה נשמע על הדלת.

"יבוא..."

"שארל, אתה לא מתכונן?" שאלה אימי.

"מתכונן למה? היא לא תבוא לכאן. הרוזנת דז'אן והבת שלה באו לבשר לי שנואל נלקחה לארמון כי אחותה החורגת המציאה עליה שקרים איומים.."

"אלה לא חדשות טובות במיוחד..."

"אני רק מתפלל שהמלך לא יקשיב לאישה שלא פגש מימיו."

"נקווה, חמוד, נקווה," היא לחשה על לחיי. "נוח מעט עד שיהיה מוכן האוכל."

ידעתי שרוב הסיכויים הוא שלא יסרב לבקשתה של אלה. וגם ידעתי שאני לא אוכל ללכת אליו.

***

"בהחלט מצב עגום," פיליפ אמר לי כשניגשתי אליו מאוחר יותר. לרוב אימי לא יכולה הייתה לסבול את המחשבה שאפגוש אותו, אך באותו ערב, החליטה לא להתווכח עימי. "אך בכל זאת, הפתרון הטוב ביותר הוא ללכת אליו."