סינדרלה? כן, בטח.

פרק 8 - נואל

"אני הולכת להטיל את מימיי," קמתי אחרי כמה זמן. לא היה זה שקר, ובכל זאת, הרגשתי שאני מוכרחה לעזוב אותה. היה ברור לי שהכאבתי לה. אך גאוותי לא איפשרה לי להתנצל על כך. ממש אצילה לתפארת.

בדרכי חזרה, פגשתי את אודט. היא אמרה לי שאלה קראה לנו לאכול. אמרתי לה ללכת בלעדיי שכן הייתי עייפה מכדי לאכול, אם כי האמת הייתה, שכעסי לא באמת שכח, והמחשבה לראות את אלה כלל לא עזרה. ביקשתי מאודט שתשאיר לי דבר מה כדי שאגש לאכול אחר כך.

אמנם היה זה שקר, אך בכל זאת, עם לכתה של אודט, נשכבתי על המיטה. היה די בעגמומיות שליוותה אותי מאז השיחה עם אימנו, כדי להביאני לכדי דכדוך. רציתי להניח את הראש על הכר ולשכוח מהכל.

מאוחר יותר, לאחר שינה בת שעתיים, ניגשתי לחדר האוכל. האוכל היה קר. לא היה בזה די כדי לעצור את רעבוני.

"אני רואה שהתעוררת," אודט נכנסה לפנים חדר האוכל, סל מלא ירקות בפיה.

"המחשבה על עבודה כלל לא עלתה על דעתי, אך את נמרצת וחרוצה כהרגלך," ניסיתי להסתיר את אנחתי.

"מותר לך לא לעבוד יום או יומיים," היא התיישבה לידי בעודה מניחה את הסל על השולחן "אין לך מנהל או אדון שירדה בך."

"מה הייתי עושה בלעדייך?" חייכתי אליה.

"כעת... את מוכרחה להמשיך את הסיפור!" היא השעינה את מרפקה "כולל חלק ב'!"

"מה הטעם? שמעת את אמא, זה לא הולך להוביל לשום מקום."

"לא כיף איתך," היא החמיצה פנים "אז את מרשה לי לספר?"

"ודאי, אני אשמח לשמוע."

אודט סיפרה לי את סיפור חייו שגולל בפניה, כולל היכרותו עם שארל, אך תוך השמטת הנסיבות לפגישתם. הוא סיפר לה ששארל היה שתקן ופחדן, אך לרגע לא העלתה בדעתה את הסיבה שהתחוורה לנו היום. שתינו תהינו האם הוא לא ידע דבר, או פשוט בחר לא לספר, דבר שבהחלט נראה מתעלה על הדעת.

היא סיפרה על השפה המשותפת שאימצה עימו, הבדיחות הפרטיות שיצרו יחד, על תחומי העניין המשותפים. היה קשה שלא להתקנא בה. המחשבה שבחור כלבבי חמק מבין אצבעותיי, שברה את ליבי קמעה. ידעתי שלא אמצא מישהו שאיתו ארגיש כה בנוח מהר כל כך.

אך נגסתי את נגיסתי האחרונה מהאוכל, נשמע צלצול הפעמון.

"אני אפתח," אודט מיהרה לקום על רגליה.

"אני אגש," אמרתי בעודי מנקה את פי בממחטה. "הרשי לעצמך לנוח קמעה. לא עשיתי מאומה היום."

"בסדר," היא אמרה בחיוך, לוקחת את סלסלת הירקות שהביאה איתה קודם.

ניגשתי בנקישות עקב קלילות לכיוון הדלת. כשפתחתי אותה, עמדה לנגד עיניי אישה בשנות ה-40 לחייה, בשיערה השחור היו שזורות שיערות אפורות. די היה להביט בשמלתה המרשימה בכדי לדעת: הייתה זו אצילה, מאחד המעמדות המכובדים.

"האם המרקיזה דז'אן נמצאת?" היא שאלה כשפיה מוסתר על ידי מניפה.

"היא נמצאת, כבודה," קדתי קידה קלה. "באת בעניין שארל?"

רק אחר כך הבנתי איזו טעות גדולה עשיתי.

"משרתת חצופה! אינך מתביישת לדבר על בני, אחיינו של המלך, כאילו היה חבר ילדות שלך?! ועוד חטטנית, לא פחות! הסתלקי ואימרי כי אני ממתינה לה בחדר האורחים!"

לא מפתיע שהיא חשבה אותי למשרתת. וזה בהחלט לא היה הרושם שהייתי רוצה להשאיר על חמותי לעתיד. אך את הנעשה, לא ניתן היה להשיב. חצי רצה, ניגשתי לחדרה של אמי.

"אמא," אמרה מתנשפת "הדוכסת ד'אורנו כאן!"

אמי לטשה בי עיניים. היא מיהרה לארונה, מחפשת מבין שמלותיה המועטות איזו הכי טובה למראה. היא ביקשה ממני שאביא לה את הצמיד שהביאה לאודט. כשחזרתי, היא עשתה כמיטב יכולתה כדי לסרק את שיערה המתולתל.

"אילו בושות... אילו בושות..." היא מלמלה. "גם לו רציתי ללבוש את שמלתך, הדבר היה אורך זמן רב וייתכן שלא היית מסוגלת להיכנס אליה עוד. אינני רזה כשהייתי."

"היא תגלה את האמת עד מהרה," הנחתי את ידיי על כתפה.

"כן, הא?" היא נאנחה. "אני מניחה שאת צודקת. איני יכולה לגרום לה להמתין לי שעות על גבי שעות."

היא נעמדה ואז סימנה לי עם ראשה להצטרף אליה. כשנכנסו, פניה של הדוכסית היו אדומות.

"אינך מתביישת להיות לבושה כך מולי?!" הדוכסית נעמדה כמו עמדה לקפוץ על טרף.

"מתביישת, אך איזו ברירה יש לי? את כל שמלותיי הטובות מכרתי."

הדוכסית עפעפה נמרצות.

"בגלל העסקים של פייר והחובות שהשאיר אחרי מותו, נאלצתי למכור עוד ועוד עד שלא נותר כמעט דבר. ביום בו נאלצתי למכור את שמלתי הטובה האחרונה, הפסקתי לפקוד את דלתך."

"אשמתך שהתחתנת איתו!"

"נכון, אך כיצד יכולתי לדעת? לא ידעתי על עסקיו כפי שלא ידעתי על קשריו עם גיסך. הוא לא בדיוק הרבה בדיבורים בנושא ואני מעולם לא שאלתי. אולי הייתי תמימה, אך האל הטוב יודע שמעולם לא ניסיתי לפגוע בך."

"הדוכסית ד'אורנו..." ניסיתי לומר.

"אולי תלמדי את המשרתת שלך דרך ארץ?!" הדוכסית התרעמה.

"אולי יש עוד ללמדה דרך ארץ, אך זוהי אינה משרתת. זוהי ביתי, נואל," פני הדוכסית החווירו כמעט "כשם שמכרתי את שמלותיי, מכרתי את שמלותיה ואת השמלות של אחיותיה."

"אז את היא שתפסה את עינו של שארל?" הדוכסית התיישבה "האל לועג לי מלמעלה."

"את צודקת, באמת לא הייתי צריכה לדבר עליו בכזו צורה," התיישבתי לצידה של אימי.

דפיקות רמות נשמעו מכיוון הדלת הראשית. תהיתי מי זה יכול להיות כבר. אלה ודאי לא יכלו להיות אודט או אלה. הדוכסית ישבה בחוסר נוחות ואמא הניחה עליי את ידה. עד מהרה, לצד תיפופים מהירים נשמעו פסיעות כבדות ורועשות. לא נדרש זמן רב עד ששארל אמר בפתח חדר האורחים ומאחוריו אודט.