סינדרלה? כן, בטח.

אחרית דבר - אלה

בהחלט ניתן להעלות על הדעת שהתפרצותי עם בואו של הארוס של נואל לא היטיבה עימי. ודאי לא בפני המלך, אך אפילו מול הנסיך. היה עליי לעבוד קשה על מנת לחזור ולרצות את המלך הרגזן. עם הנסיך זו לא הייתה בעיה גדולה ממש, חשבתי שלעולם לא אאלץ להיתקל עוד בזוג, הזה ביחד או בנפרד, אך התבדיתי.

הנסיך אמר שברצונו לפגוש את בן הדוד שלו, שאליו התוודע רק אחרי הגעתו לארמון. באופן אירוני, ידעתי שהם בני דודים עוד לפניו. הבעיה הייתה שהוא ביקש שאצטרף אליו, ליישב את ההדורים. לא ששתי לעשות זאת, אך ידעתי שכדאי שאהיה שם.

הגענו לביתו, משרת קיבל את פנינו לאחר שהשומר הכניסנו בשער. המתנו זמן קצר ואז הופיע בפנינו הדוכס ד'אורנו בגפו. הוא נראה מופתע מעט, אך השתדל להסתיר זאת. לא שהוא הצליח. 

"הוד מעלתך, העלמה..." הוא החל לומר.

"דה בירון," אמרתי בקול חשוב.

"כמובן," הוא חייך חיוך מתנצל. "מה מביא אתכם הלום?"

אם התרשמתי ממנו עד אותו רגע, הרושם הזה די נעלם.

"ובכן, הנני בוש ונכלם, אך לא ידעתי על קיומך עד הגיעך לארמון."

"מה אתה אומר...?" הפעם הדוכס לא ניסה אפילו להסתיר את אי הנוחות שלו.

"חשבתי שמן הראוי שאתקן זאת."

"בהחלט שאין צורך," הדוכס נופף בידיו, כסימן לביטול. "אתה יורש העצר, אני... לא."

"תמיד חפצתי באח. אני אבין אם הדבר יימצא תמוה בעיניך, אך אין סיבה שנמשיך להיות כשני זרים."

"אם זהו רצונך..."

"הנרי, ברור כי אין הוא חש בנוח..." אמרתי.

רציתי להציל את מעט התדמית שנשארה לי ממנו.

הדוכס האדים ממבוכה. מדוע לו ולנואל מותר לפנות זה לזה בשמות פרטיים ולי אסור לפנות כך לבעלי העתידי?

"אני מניח שהייתי תמים קצת," הנרי חייך חיוך כואב.

"אני כל כך מצטער, אני פשוט לא..." כשהנרי הפנה אליו את מבטו, הוא השתתק למספר רגעים. לאחר מכן, המשיך "אינני נפתח מהר כל כך לזרים. ומבחינתי, הוד מעלתך, אתה... ובכן..."

"זר, אני מבין," נראה כי הנרי נינוח יותר. "אולי נעשה זאת בהדרגה?"

הדוכס רק חייך והנהן.

"ובכן, כעת נצא לביתה של ארוסתך, יש משהו שאלה רוצה להגיד לה."

מעולם לא אמרתי דבר כזה!

"ובכן... נואל כאן, היא סועדת עם אימי."

בשביל מה היית צריך לומר את זה?! כך היה נמנע ממני לראות אותה!

"הו, הפרעתי לך במהלך הסעודה?"

"ובכן, כולנו סיימנו, אך נותרנו לשוחח עוד."