-לפני 10 שנים-
"לאן הולכים אמא?"
"לטיול קצר. בואי, מהר. בשקט." אמא הרימה אותי מהמיטה באמצע הלילה, עטפה אותי בזרועותיה בזמן שאני עטפתי את רגליי סביב מותניה, היא הניחה את ידה על העורף שלי, טומנת את ראשי בתוך הכתף שלה, מכסה את עיניי בחושך גדול יותר. הנשימות שלה היו כבדות ומהירות, יכולתי להרגיש את ידיה רועדות מעט כשהן מחבקות אותי.
משהו לא בסדר.
"רגע, אמא! שכחנו את באני!" הרמתי את ראשי במהירות, מתנגדת ליד שלה שניסתה להשאיר את ראשי במקום.
"שקט, קלי!" היא לחשה באוזניי, הקול שלה לא נשמע רגיל, "את תעירי את אבא! הוא לא אוהב שמעירים אותו, זוכרת?" היא אמרה בלחץ, מסתובבת בחזרה לכיוון החדר ומחפשת בעיניה את באני, בובת הארנב שלי שאני לא מצליחה להירדם בלעדיה. סבתא הביאה לי את באני שנה שעברה, כמתנה ליום הולדת 6 שלי.
"אבא לא בא איתנו?" שאלתי, מצביעה לאמא לכיוון הרצפה, מתחת לראש המיטה שלי, לשם באני נפל כשהיא הרימה אותי במהירות.
"לא, מתוקה שלי." היא מלמלה בבלבול והתקרבה למיטה, התכופפה ואחזה בבאני והושיטה לי אותו. "עכשיו, תסתכלי עלי. אנחנו נרד למטה בשקט. אל תדברי, טוב?" היא ליטפה את ראשי, הנהנה אלי כמישהי שראתה הרגע רוח רפאים, עיניה היו נראות מפוחדות וקולה רעד כשדיברה, מה שגרם גם לי להרגיש מפוחדת פתאום.
"ל-למה אמא?"
"ששש, הכל בסדר ילדה שלי." היא ליטפה את ראשי, "בואי, שימי את הראש בכתף של אמא." היא אחזה שוב בעורף שלי וכיוונה את ראשי לכיוון הצוואר שלה. "בואי.. בואי נשחק את משחק השקט, טוב?" הרגשתי את ידה מלטפת שוב את ראשי, עיניי עצומות ומכוסות לחלוטין בשקע שבין הצוואר לכתף שלה. הנהנתי בראשי בדממה.
"יופי, יופי." היא מלמלה במהירות, נראה שיותר לעצמה, והתחילה ללכת, "מוכנה?" שמעתי את חריקת הדלת כשאמא פתחה אותה ויצאה מהחדר, "מעכשיו, קלי. תזכרי, משחק השקט." היא לחשה באוזניי והנהנתי שוב, מרגישה את גופי מטלטל בהתאם לצעדיה של אמא.
הרגשתי אותה יורדת במדרגות באיטיות ובזהירות, מדרגה אחר מדרגה, משתדלת להישאר שקטה ככל האפשר. הבית היה דומם, ולא יכולתי להתאפק מלהרים את ראשי ולהציץ על הבית. הכל היה חשוך מלבד אור הירח שחדר מבעד לחלונות הבית והותיר שבילים קטנים של אור מעומעם. הצלחות מארוחת הערב היו עדיין על השולחן, מלוכלכות ומחכות לשטיפה שעוד לא הגיעה. המתנות היו פזורות כפי שהשארנו אותם, חלקן עדיין ארוזות בעטיפות היפיפיות שלהן.
"לורה?" קולו של אבא נשמע לפתע מלמעלה ואמא קפאה במקומה.
"שיט." אמא קיללה והתחילה לרוץ לדלת, כאילו המפלצת הדמיונית שלי רודפת אחריה.
YOU ARE READING
הדרך הביתה
Romans"זה יפיפה." פלטתי בחצי נשימה. "את יותר." הוא פלט כמעט מיד, גורם לי להזיז את מבטי אליו. הוא הרים את ידו והעביר את קצות אצבעותיו על גבי לחיי, נוגע לא נוגע, עיניו ממוקדות על עיניי ושנייה לאחר מכן יורדות מטה לכיוון שפתיי, ואז שוב אל עיניי, שולח חיצים יש...
