Same Love

פרק 6

"גברת אליסון אדאמס!" שמעתי את צעקתו של מר פיץ' נכנס לתוך החלומות שלי. אי אפשר לישון בכיתה הזאת.
הרמתי את ראשי ומביטה במורה האומלל שלי, מחכה להטפות שלו.
"אפשר להבין מדוע את ישנה בשיעור שלי?" הוא שאל מכווץ את פרצופו המזוקן.
"אממ אם נרדמתי כנראה שאני פשוט עייפה" ואתה משעמם אני מוסיפה בליבי. " סיבה די מוצדקת לא?!" אמרתי בקול אדיש.
אני עייפה. באמת עייפה והכל בגלל בן. מי היה מאמין שהוא ישאר אותי ערה בלילה, חושבת עליו.
"עייפה?!" מר פיץ אמר בקול מופתע "בחורה צעירה כמוך לא צריכה להיות עייפה" הוא הוסיף.
"זה כי בלב אני אדם זקן שאוהב לישון" אמרתי עם חיוך קטן. שמעתי ציחקוקים מצד התלמידים בכיתה והמשכתי "אתה מבין, אני אומנם צעירה אבל תתפלא לשמוע שאני אוהבת מאוד תה ומשתדלת לא לפספס שום ארוחה ביום. אני פשוט מתנהלת כמוך מר פיץ" הצחקוקים בכיתה התגברו במיוחד בחלק האחרון של דבריי.
"את הרגע קראת לי איש זקן גברת אדאמס" הוא שאל בקול זהיר.
"זה אתה אמרת" אמרתי בחיוך מעושה.
הצחקוקים הפכו עכשיו לצחוק של ממש.
שלחתי מבט לחברותיי ההמומות. אופס.
"תצאי עכשיו מהכיתה גברתי הצעירה! את רשאית לחזור רק מתי שתלמדי נימוסים וכיצד צריך להתנהג בכיתה!" מר פיץ צרח. פרצופו האדים מרוב הכעס שהוא שרויי בו.
"בסדר" נאחנתי בצורה מוגזמת.
אספתי את דבריי ברישול נחושה בדעתי לצאת מהכיתה הזאת ורק למצוא ספסל לישון עליו.
בדרך יציאה מהכיתה אני שולחת ביי קטן לחברותיי ששולחות לי גלגול עיניים.
יצאתי מהכיתה והתחלתי את חיפושי אחרי ספסל השינה שלי מחכה בקוצר רוח רק לסגור את העיניים ולישון לפחות חמש שנים.
כאב הראש מעייפות שלי גדל ועיניי שורפות. שפישפתי את עיניי נחושה רק להעיר טיפה אותם כדי שאוכל למצוא את ספסל. בקצב הזה אני פשוט ארדם על הרצפה המלוכלכת פה.
שיפשוש העיניים לא עזר ורק החליש את יכולת הראייה שלי.
"אוח" התלוננתי כאשר הרגשתי גוש נתקע בי או שאני בו. אני לא בטוחה.
"למה אתה נתקע בי?!" התעצבנתי כאשר הרמתי את ראשי כדי לראות את הגוש ומבינה שזה בן אדם. בן אדם מוכר. הו זה לוק. הולי שיט זה לוק!
"אני לא ניתקעתי בך, את ניתקעת בי" הוא ציחקק. "שוב" הוא הוסיף. נזכר בפעם שלפני כמה ימים ניתקעתי בו.
החיוך היפה שלו התנוסס על פניו היפות ומבריקות.
הוא כל כל חתיך שזה פשוט כואב לי.
"א-אני מצטערת...ל-לא שמתי ל-לב" גימגמתי. יופי אליסון העיקר שאת לא שקופה.
"זה בסדר" הוא עדיין חייך.
העיניים הכחולות שלו הבריקו ורק רציתי לטבוע בהם. המחשבות שלי התחילו לשוטט לעבר העתיד בו הילדים היפים שלנו יהיו עם אותם עיניים כחולות וזוהרות.
"אז..." הוא זז באי נוחות. אוי אני בוהה בו. למה אני חייבת להיות כזאת מביכה?!
אני חייבת לצאת מזה איכשהו.
"אני מצטערת פשוט לא ישנתי כל כך טוב אתמול בלילה ואני רק רוצה למצוא ספסל להירדם עליו" אמרתי מנסה להראות את העייפות שלי בצורה מוגזמת.
בטח מהצד אני נראת כל כך מגוכחת.
הבושות פשוט לא מפסיקות להגיע.
"אוו..." הוא הינהן. משתתף בצערי.
תודה רבה לך לוק, אני אשמח לצער שלך.
"למה לא ישנת אתמול בלילה?" הוא שאל בהתעניינות.
אני קצת בהלם מהתעניינות שלו לגביי. אני בכלל לא חושבת הוא יודע את השם האמיתי שלי ולא 'חליקה'.
אני לא רוצה להגיד לו שלא נרדמתי בגלל איזה אידיוט אחד אבל אני לא רוצה לשקר לו. הוא כל כך יפה, לא מגיע לו שישקרו לו.
ככה זה אנשים יפים, הם מקבלים הטבות רק בגלל היופי שלהם.
"פשוט לא נרדמתי" סליחה לוק.
"אהה.. טוב את יודעת לא ממש ניסיתי את זה אבל נראה לי שספסלים לא ממש נוחים לשינה" הוא אמר וצחק קצת. הצחוק שלי כל כך יפה...
"הו זה בסדר אני רגילה מהתקופה שישנתי ברחוב. אתה חייב להתרגל לזה מתישהו." אמרתי ומשכתי את כתפיי.
"מה..." לוק שאל מופתע לחלוטין.
"אני צוחקת!" אמרתי עם צחוק.
למה לעזאזל אמרתי את זה?!
לוק צחק צחוק גדול ואני הרגשתי הבחורה עם הכי הרבה מזל בעולם.
הרגשתי איך העייפות נעלמת מן הגוף שלי ואיך האיברים שלי מתחילים לחיות.
"את מצחיקה את יודעת את זה אליסון?" הוא אמר בחיוך.
אז הוא כן יודע את השם שלי!
הרגשתי איך פעימות הלב שלי מתחזקות והתחלתי לחשוש שהוא יישמע אותם. לפי איך שזה נשמע כל בית הספר צריך לשמוע אותם.
הנה אני מדברת בפעם הראשונה שיחה שלמה עם לוק.
כל השיחות שלנו עד עכשיו לא היו ממש שיחות אלה רק חצי משפטים קצרים וזה גם כי אני גרמתי לכך שהוא יהיה חייב לדבר איתי.
ועכשיו אנחנו מדברים שיחה שלמה שאני אפילו לא תיכננתי אותה.
זה הגורל. הוא רוצה אותנו ביחד.
"אני מניחה..." השפלתי את מבטי מרגישה איך לחיי מאדימות.
הצלצול הארור נשמע כשהתחלתי לחשוב על משפט חדש לומר.
בחיים לא שנאתי את הצלצול כמו עכשיו.
"אז נתראה אני חייב לזוז" הוא אמר והתחיל לנוע לעבר היציאה
"נתראה" אמרתי עם חיוך מטופש על שפתיי ונופפתי לו עם ידיי. למה אני עושה את זה?! אני חייבת להפסיק. מי מנופף ביד במאה אחרונה?!
אוי ואבוי אני פשוט מביכה.
"אלי!" שמעתי צעקה מאחוריי כאשר לוק התרחק.
"אלי" שמעתי את הקול שוב יותר בברור ויכולתי לזהות שזה הקול של מרי.
הסתבבותי עם החיוך הכי גדול והאדיוטי שיכולתי לחשוב עליו.
"אלי מה עובר עלייך? מר פיץ רותח עלייך" רוז אמרה.
"יחסית למישהי שהעיפו אותה מהשיעור את נראת די שמחה..." אנג'י ציחקקה.
"אני מאושרת. קרה עכשיו הדבר הכי משמח בעולם" אמרתי עם פרצוף חולמני על פניי.
"מה שמר פיץ העיף אותך מהכיתה? מה כל כך כיף בזה?" אנג"י שאלה בבלבול.
"לא! למי אכפת מהמורה חסר החיים הזה?" אמרתי. בקולי אפשר היה לשמוע את העצבים שלי על מר פיץ.
"אני מבין שלא עשית חושבים עם עצמך לגביי ההתנהגות שלך." שמעתי לפתע קול מאחוריי.
אוי ואבוי זה הקול של מר פיץ.
"שיט" לחשתי בהפתעה.
שלחתי מבט זועם לחברותיי הנאמנות שלא הזהירו אותי לבואו. הן רק החזירו לי מבט סליחה קטן.
הסתובבתי עם חיוך תמים על פרצופי " מר פיץ איזה כיף לראות אותך" אמרתי בהפתעה
"אתה לא מבין אחרי שיצאתי מהשיעור הרגשתי פשוט הארה הבנתי שכל חיי הדבר היחיד שאני רוצה ללמוד זה ספרות וזה מה שאני אעשה כל חיי" המשכתי בניסיון להציל את התחת שלי.
"כן אני בטוח שבקצב הזה את תלמדי ספרות כל חייך עד שתצליחי בבגרות." הוא אמר בקול אדיש.
אאוץ'.
לא ידעתי שלמר פיץ יש חוש הומור חשבתי שכחלק מהתהליך הלמידה להיות מורה לוקחים לך את החוש הומור.
שמעתי ציחקוקים מכיוון חברותיי מאחור הסתובבתי ושלחתי להם מבט מזהיר.
הן הפסיקו מיד והשפילו מבט.
"א-" פתחתי את פי כדי לדבר אך מר פיץ קטע אותי "ריתוק היום אחרי הלימודים" הוא אמר בכעס.
"ותגידי להורייך שיצפו לשיחה מימני" הוא הוסיף והסתובב על עקביו כנראה לא רצה לשמוע את המחאות שלי.
אוח, לא שוב ריתוק ושיחה עם ההורים זה תמיד נגמר רע.
הסתובבתי עם מבט מובס חברותיי והרגשתי את זרעותייה של מרי מחבקות אותי לנחמה
"אוי אלי לא נורא" היא אמרה והוסיפה "זה רק ריתוק".
הנהנתי בעצב.
"רק שההורים שלך לא ירתקו אותך ולא תוכלי לבוא למסיבה מחר" אנג'י אמרה בעצב.
שכחתי מהמסיבה במועדון החדש הזה שפתחו.
אלוהים, זה הולך ונהייה גרוע יותר ויותר. אני לא יכולה להישאר בבית ביום שישי בערב , יש לי חיי חברה לתחזק.
"אם זה קורה אני מתאבדת" אמרתי ושתחררתי מחיבוק החם של מרי.
"את לא יכולה להתאבד. עוד לא השגת את לוק" רוז צחקה.
כן, לוק ההורס.
לא אמרתי להן עדיין!
"אומיגד אני שכחתי לספר לכן!!" צרחתי לפתע
"מה קרה?" מרי שאלה מופתעת בשינוי הפתאומי.
"דיברתי איתו!!!" צרחתי
פתאום כל האנשים סביב שלחו אליי מבט חד, לעבר גורם הרעש.
אני מודה לאל שלא אמרתי את השם שלו.
"עם מי?" אנג'י שאלה בהתלהבות
"בואו" גררתי אותם לעבר איזור יותר אינטמי.
אסור בשום פנים ואופן שאנשים ישמעו את זה.
"אתן לא מבינות מה קרה אחרי שיצאתי מהשיעור" אמרתי עם חיוך גדול על פניי והמשכתי לספר להן מהתחלה ועד הסוף, כל פרט, כל מילה בשיחה.
"זה כל כך מרגש!" הם צרחו ביחד
אני אוהבת את החברות שלי. הן מבינות אותי.
"נכון?!?!" צרחתי איתן
אלוהים, אנחנו כל כך מביכות.

אני רואה את פתח הבית שלי במרחק כמה צעדים מימני ואני מבינה שלעולם לא רציתי לראות אותו כמו עכשיו. אחרי הריתוק הנוראי הזה רק רציתי לרוץ הביתה, לנחות על המיטה שלי ולישון עד סוף החודש.
הגעתי לכניסה לבית מחפשת את המפתח בתיק המלוכלך ומטונף שלי אך, לא רואה שום סימן אליו.
יופי, זה מה שהיה חסר לי- להיתקע מחוץ לבית.
החלטתי לדפוק בתקווה שמישהו יישמע אך, לשווא.
זכרתי שההורים שלי היום עובדים עד מאוחר,תומס בטח אצל חברה שלו זואי- אני עדיין לא מאמינה שיש לו חברה ואני רווקה, זה פשוט עצוב, ומרטין ורוני אצל סבתא שלי נהנים מהאוכל הטעים שלה.
יופי, אני תקועה מחוץ לבית והברירה היחידה שלי היא רק בן שבטח לומד כמו 99% מהזמן שבו הוא חי.
אני לגמריי לא רוצה להתקשר אליו אבל אני כל כך עייפה שהמיטה זה הדבר היחיד שאני רואה עכשיו. אז אני מוציאה אתה הפלאפון שלי ומחייגת את המספר של בן שאבא התעקש שלכל אחד יהיה אותו.
"הלו" בן עונה אחרי שתי צלצולים בקול קופצני. למה הוא כל כך שמח. כנראה לא הופיעה לו על הצג שאני התקשרתי
"ה-היי בן, זאת אליסון" אמרתי לא בטוחה איך להתחיל את השיחה.
"אני יודע" הוא אמר. יכולתי לשמוע את החיוך על שפתיו.
"מה את צריכה?" הוא הוסיף בקול קצת חשדני.
"מאיפה אתה כל כך בטוח שהתקשרתי מהסיבה שאני צריכה משהו, אולי סתם רציתי לשאול אותך מה שלומך?" אמרתי מנסה להקל על האווירה. אני אעשה הכל כדי להגיע אלייך מיטה שלי.
"אליסון אין לי זמן לשטויות שלך. פשוט תגידי מה את צריכה" הוא אמר קצר רוח.
נאנחתי ואמרתי "אני תקועה מחוץ לבית ואני צריכה שתגיע לפתוח לי את הדלת".
"זהו?! הייתי בטוח שחבורת פושעים חטפה אותך ואני צריך לבוא להציל אותך. בכל זאת, לא כל יום אליסון בכבודה ובעצמה מתקשרת אליי." הוא אמר בציניות.
אלוהים הוא כזה מעצבן!
"אז זה כן?" אמרתי מאמצת להוציא את הקול הכי נחמד שלי.
"האמת שלא אני קצת עסוק" הוא אמר ושמעתי את החיוך חוזר לשפתיו.
יום יגיע ואני פשוט ארצח אותו ויקל על העולם.
לא יכולתי לעצור את עצמי ואמרתי "אוח, תעשה לי טובה ללמוד כמו חנון בסיפריה לא נחשב עיסוק. הגיע הזמן שתעשה קצת הפסקה"
"למעשה, אני לא לומד בסיפריה אלי" הוא ציחקק
"אז איפה אתה?" שאלתי והוספתי בעצבים "ואל תקרא לי יותר אלי!"
"אני בפאב עם חברים" הוא אמר ורק עכשיו שמתי לב לדיבורים ברקע.
למה לעזאזל הוא בפאב בשלוש בצהריים?! ויותר גרוע יש לו חברים. משום מה זה נראה לי תמהוני לחלוטין.
"יש לך חברים?!" אמרתי מופתעת.
"כן תתפלאי" בן ציחקק "האמת שאפילו די הרבה"
"כן אני בטוחה" גילגלתי עיניים.
"אזזזזז אתה יכול לבוא?" אמרתי בניסיון אחרון לשכנע אותו. השיחה הזאת לא נגמרת. פשוט שיגיע כבר ואני אוכל ללכת לישון.
שמעתי את נשימותיו כאשר לא ענה. כנראה חשב על הבקשה שלי.
זה כבר סימן טוב.
"אוקי. אבל בתנאי אחד" הוא אמר.
אני תחילה לחשוש שאולי זאת הייתה טעות להתקשר אליו. עדיף היה להירדם על השטיח בכניסה- בשלב הזה כל דבר נראה שניתן לישון עליו.
"מה?" אני נאנחת ומרשה לכעס לחלוף בקולי
"תצאי איתי לדייט"