"אם היו שואלים אותי לפני, הייתי אומרת בפירוש לא. הייתי אומרת 'למה אני צריכה את זה. זאת פשוט שטות גמורה!' צרחתי.
"אני יודעת זה גם מה שאני חושבת" ניקול נאנחה.
"צריך פשוט להתעלל אחד אחד במורים שלנו." אלי גם כן הצטרפה למסע ההתלוננות.
"אליסון האוכל מוכן בואי לאכול!" שמעתי לפתע קול.
עם אנחה מוגזמת סגרתי את הספר, קמתי מהמיטה והלכתי לשולחן.
"אוי תראו מי נזכרה במשפחה שלה!" האח המרגיז שלי תומס הכריז. גלגלתי עיניים והתיישבתי בשולחן.
"מתוקה אני קראתי במשך רבע שעה. למה לא באת?" אמא שאלה.
"מצטערת, הייתי שקועה בספר" אמרתי עם חיוך מתנצל.
"טוב העיקר שהגעת" אבא אמר. מנסה להרגיע את הרוחות. "עכשיו שכל המשפחה פה יש לי ולאמא הודעה ולבשר לכם" הוא המשיך עם קול מלא בשמחה.
אני שונאת את ההודעות האלו. זאת לא הפעם הראשונה שהם מכריזים על הודעה "משמחת". למשל שנה שעברה הם החליטו שהגיע הזמן לעשות שינוי וצריך לשפץ את הבית. במשך כמעט שנה ישנו כל בני המשפחה כלומר, אני, ההורים, תומס, מרטין ורוני הקטנה בבתי מלון, שאם הייתי מבקרת מלונות הציון שלי היה שואף לאפס. עד שלבסוף הם החליטו שהכי טוב יהיה שנישן אצל סבתא שלי בביתה הקטן והצפוף. גם שם לא היה להיט.
"אני ממש מחכה בקוצר רוח להודעה אבא" אמרתי עם חיוך גדול וצבוע.
"יופי, אני שמח מתוקה כי הפעם זאת באמת הודעה גדולה." אבא אמר עם מלא התרגשות.
"אוף נו פשוט תגיד את זה כבר" צרח תומס.
"אוקי אוקי" אמר אבא והחווה עם הידיים שנירגע. "אז ככה, אני לא יודע אם אתם זוכרים אבל יש לנו קרוב משפחה, לא האמת, שהוא יותר חבר משפחה, לא, הוא כביכול חבר שלי ושל אמא אבל הוא יותר חבר שלי, למרות-"
"נו כבר אבא תגיע לעניין" מרטין קטע אותו ברוגז.
"בסדר סליחה. אז כן איפה הייתי... אהה אוקי. בכל מקרה לבחור הזה קוראים בן ואני חושב שאולי יצא לכם לפגוש אותו כמה פעמים. טוב אתם יודעים מה אני פשוט אגיע לסוף בסדר"
"תודה לאל" מלמלתי לעצמי.
"אז בן נמצא גר באנגליה בגלל שהוא לומד שם מנהל עסקים. אבל בן החליט שנמאס לו ללמוד שם והוא רוצה לחזור לארה"ב. כמובן כשהוא סיפר לי את זה שמחתי מאוד וגם גיליתי שהוא יצטרך לישון בבית מלון ואני מניסיוני הרב בבתי מלון, כפי שאתם יודעים, הצעתי לו שיגור אצלנו עד שימצא את הבית המתאים לו"
"מה!" צרחנו כל האחים בתיאום מושלם
"בשום פנים ואופן לא!" הכרזתי בקול
"כן זה ממש לא מתאים שעוד אחד יגור פה" קרא תומס
"וגם אנחנו בכלל לא מכירים אותו" אמר מרטין בן העשר
"והוא יאכל את כל האוכל שלנו" אמרה רוני בת השש בקול מתוק.
"אוקי אני מבין שאתם נסערים אבל תנו לי להבהיר כמה דברים. דבר ראשון רוני מתוקה אני מבטיח לך שאת לא תישארי רעבה. דבר שני אתם תכירו אותו הוא בחור ממש נחמד. הוא בן 25 ואם תשאלו אותי הוא נראה כמו שאליסון אומרת 'הורס'." הוא צחק בקול רם מהבדיחה של עצמו והפסיק כאשר הבין שאף אחד לא ממש גיחח.
הוא הרצין לפתע והמשיך את דבריו "בכל מקרה זה החלטה שאני ואמא לקחנו ולמעשה אין לכם ברירה אלא רק להשלים עם זה." הוא עצר וכאשר ראה שאף אחד לא הגיב הוא המשיך " הרי אתם יודעים מה תמיד אני ואמא אומרים תמיד צריך לעזור לאחרים כי-"
"-זה בסוף ישתלם לנו" השלמנו אותו בקול עצוב ועצבני.
"אוקי אחרי ההכרזה המרגשת הזאת הגיע הזמן לאכול" אמא קראה ומחה כף.
"היי אבא אני יכולה לשאול אותך שאלה?" אמרתי עם קול ספקני. פחדתי מאוד לשאול את השאלה. האמת שפחדתי כי כבר ידעתי את התשובה.
"כן ברור מתוקה" אבא ענה עם חיוך.
נשמתי עמוק ושאלתי "איפה בדיוק הפולש שאתה מכניס הביתה מתכוון לישון?"
"אוי בקשר לזה. אני מצטער מתוקה אני יודע שהבטחתי לך שבקרוב תעברי לחדר משלך אבל בנתיים הוא יצטרך לגור בו..."
"מהההה?!!?!" צעקתי בהפתעה למרות שידעתי את התשובה. כנראה רציתי להאמין שאולי בכל זאת יש לו טיפה של רגש. "אני לא מאמינה שאתה עושה את זה! לא מספיק אתה מביא גבר זר הביתה אתה גם נותן לו לישון בחדר העתידי שלי!!!"
בגלל השיפוץ הנוראי הזה שנמשך כבר עשרות שנים הוכרחתי לחלוק חדר עם רוני אחותי. ואני בתוך מתבגרת בת 18 צריכה את הפרטיות שלה ואבא הבטיח לי שהם עוד מעט מסיימים לשפץ את החדש ואני אוכל לעבור לשם. אבל עכשיו מתברר שהגבר הזר הזה לוקח לי את החדר. אני פשוט שונאת אותם. את אבא ואת הבן הזה.
"אני באמת מצטער אבל זה לא שהוא יגור פה נצח. זה רק לתקופה קצרה." אבא אמר בקול מתנצל.
"כן בטח" ירקתי בארסיות ורציתי לחדר שלי. יותר נכון החדר שלי ושל רוני.
YOU ARE READING
Same Love
Roman d'amourהאם אפשר להודות בזה שאנחנו אוהבים? האם באמת אפשר להוריד את המסכות ורק לאהוב? אליסון נערה בת 17 חיה חיים נורמטיבים ושיגרתיים. יש לה משפחה אהובה, יש לה חברות נאמנות והיא אפילו מאוהבת בלוק החתיך של השכבה. אך, לצערה הגיע בן ששיגע אותה מהרגע הראשון הנפגש...
