להיות אני: יתרונות, חסרונות והשאר

דרך אגב, מה היעוד שלך?

15/02/2022

יום שלישי

חדשות רעות.

הזמן שלי אוזל.

לטענת אמא, לפחות.

היא בטח ראתה הזמנה ליום פתוח של אוניברסיטה כלשהי, ונכנסה לפאניקה.

אבל היא צודקת. זה הזמן שלי להתחיל לחפש מקומות להפוך לחלק מהחיים שלי בשנה הבאה.

אני לא יודעת איך בכלל להתחיל את ההתחלה הזאת.

הדרישה שלה לא באה בזמן הכי טוב בשבילי. לא רק שאין לי מושג מה אני רוצה, אני גם לא יודעת בכלל איך לזהות רצון. ואם זה לא מספיק גרוע, אין לי פגישה עם הפסיכולוגית השבוע. אולי אני אבקש ממנה לדבר איתי בטלפון. יכול להיות שלזה יהיה לה זמן. היא תוכל להגיד לא...

זאת בקשה מאוד גדולה שאתה לא אמור לזרוק על בן אדם משום מקום בשיחה רגילה. היא ממש דפקה על הדלת שלי והייתה כזה "את יכולה להחליט כבר על מי שאת רוצה להיות ולבחור כיוון בחיים?" לא, אני לא. ברור שלא. אני נראית כמו מישהי שיכולה להחליט כבר על מי שהיא רוצה להיות ולבחור כיוון בחיים?

זה לא שזה לנצח. כבר שמעתי את זה. אני מבינה, למרות שזה לא מרגיש ככה.

יש לי זמן כל כך מוגבל בחיים. אני לא רוצה לבזבז את כל ההתחלה שלהם על משהו שלא יעזור לי, ואני לא אהנה ממנו.

אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי. אני לא רוצה לחכות יותר מדי ולהבין שהדרך שבחרתי בה היא לא הדרך שלי. להסתובב 180 מעלות ולמצוא את היעוד האמיתי שלי הפעם.

אולי זאת הדרך הכי טובה לעשות את זה. כי אין לי שמץ של מושג איך אני אהיה בעוד עשר שנים. חמש שנים. מחר.

מחר טיפה יותר צפוי בשבילי.

הנקודה היא שאף אחד לא יכול לצפות את כל הטעויות העתידיות שלו. זה בלתי אפשרי. עם כמה שהייתי רוצה לעשות את זה כדי לחסוך בזמן. אני בסופו של דבר אטעה, לא משנה כמה אני אתאמץ לברוח מזה.

זו הדרך ללמוד. הדרך להשתפר בתור בן אדם.

אני חולמת לעשות דברים גדולים. אבל בעיקר, אני מפחדת מחיים אפורים ולא מספקים. אני יכולה לשמוע את הסיפור שלי מסופר אלף פעמים, מאלף דמויות שונות. הוא נשמע בערך ככה:

"כשהייתי צעיר, רציתי להיות נשיא יום אחד. או סלבריטי, או כוכב פופ. התחלתי לעשות תואר במוזיקה, והוצאתי כמה שירים, אבל הקריירה שלי לא ממש התקדמה כמו שרציתי, וגם לא נהנתי מהיצירה כמו פעם. אז עשיתי הסבת מקצוע, והתחלתי ללמוד עיצוב גרפי. הייתי בין הטובים בקבוצה שלי, ואחרי שקיבלתי את התואר השני שלי מצאתי את עצמי די הרבה זמן בין עבודות. עד שהגעתי לחברה הספציפית הזאת, ומאז היא העבודה הקבועה שלי. לא נגעתי בגיטרה מאז גיל עשרים וחמש. את אישתי הראשונה פגשתי..."

Zzzz

הפחד הכי גדול שלי הוא סיפוק מדברים קטנים. להסתכל אחורה על החיים שלי ולחשוב: 'הא. לא עשיתי הרבה. אבל הזכרונות שיצרתי! והאנשים שאהבתי! אלו היו חיים!'

מצמרר.

כולם רוצים לעשות דברים גדולים. כולם רוצים להשפיע. להיות מישהו בעולם. אני רוצה ש"הייתי ילדה עם חלומות גדולים" יהיה חלק מהסיפור שלי כאישה מצליחה ומשפיעה, אבל מה אם זה רק חלק מהסיפור של פאקינג מורדכי כוכב הפופ שם למעלה?