להיות אני: יתרונות, חסרונות והשאר

דתות או לא להיות

06/10/2022

בת השירות השנייה במקום שבו אני מתנדבת, שאלה אותי היום למה אני לא הורגת את עצמי אם אני לא מאמינה באלוהים.

היא לא נסחה את זה ככה, אבל זאת הייתה המשמעות המרומזת בדברים שלה. היא שאלה אותי במה אני מאמינה. "מה מחזיק אותי בחיים". עכשיו, אתם יודעים שתמיד יש לי נאום קטן מוכן בכיס על למה שווה לחיות את החיים האלו, שאני מוכנה לשלוף בכל רגע נתון. בין הנאום שלי על למה הקיום של מנדל בפולסטוס הורס את כל המחזמר, לבין רשימה של דרכים רנדומליות לתאר בהן את המגדר שלי. יש שם גם מטבע של 10 אגורות שאני תמיד שוכחת להוציא.

ובכל זאת, לא הרגשתי שהשליפה שלו באותו רגע תכבד אותו. את הנאום הזה צריך להרוויח, על ידי הקשבה לי במשך מספיק זמן. אני אגיע לשם בסופו של דבר. אולי. והוא גם ככה לא מעביר את כל המשמעות שבו בלי הרקע על ההיסטוריה האובדנית שלי. רקע שהיא בהחלט לא הרוויחה הצצה אליו.

זה מעניין, כי חיכיתי לשיחה כזאת במשך שנים. שיחה שבה מישהו באמת יתעניין בפנינות החוכמה שאספתי תוך כדי הבחירה בחיים. אבל זה לא בדיוק מה שקרה שם. היא לא רצתה לנהל איתי שיחה עמוקה על משמעות. היא תהתה איזה משמעות אדם חילוני יכול למצוא בחיים שלו, בלי אלוהים. זה לא משהו שהרגיש לה הגיוני. לא משהו שהיא יכולה לדמיין מה עומד מאחוריו בעצמה.

זאת פשוט לא שאלה שמקובל להפיל על מישהו משום מקום, בלי שום דבר שמוביל לזה. "מה משמעות החיים שלך? למה את מעריכה את החיים שלך אם אין בהם אלים כלשהם?". יש בה חוצפה מסוימת שלא נעלמת מעיני. ובכל זאת נתתי לה כמה נקודות מקוצרות מהנאום שלי. הוא לא כל כך מורכב. לחיים האלו יש הרבה להציע, ואני מקבלת את כל הדברים האלו בזרועות פתוחות. אני חיה בשביל החיים. בשביל הכאב וההנאה. בשביל לחוות.

למען השיחה, שאלתי אותה אם היא מאמינה. היא אמרה שכן, כאילו באמת היה צורך בזה.

Wow you're religious? Shocking.