להיות אני: יתרונות, חסרונות והשאר

הכישרון של ניק דירמיאו מכניס אותי למשבר קיומי

לעיתים קרובות כשניק דירמיאו מבקר סרטים בערוץ שלו, הוא מציע דרכים אלטרנטיביות שבהן דברים יכולים לקרות. שיפורים לעלילות הנוכחיות.

אני לא יודעת אם הוא למד את זה בזמן שהוא למד לביים, או שהוא עשה תואר אחר שקשור לזה, או שהוא הבין לבד את המכניקות שמאחורי סיפור סיפורים, אבל הוא פשוט כל כך טוב בזה. כל כך מדויק. בכל פעם מחדש.

זה זורע בי הרבה ספק בקשר לקדושה הזאת של כתיבת סיפורים. כי אם זה כל כך פשוט, פשוט כמו לבנות מגדל קוביות ולמלא אותן בדמויות בערך חדשות, מה הטעם בכלל לספר את הסיפורים האלו? אם אפשר ליצור אותם רק על בסיס ההיגיון? לכוון שיענו על צרכים ספציפיים?

אם אפשר להרכיב עלילה כל כך בקלות, עלילה באמת מעניינת מספיק עם משמעות, מה כל כך מיוחד בכתיבת סיפורים?

אני מקווה שאני מעבירה את הרעיון בצורה טובה מספיק.

אם להמציא סיפור זה לא כזה מיסטי, לא בהכרח תהליך רוחני כלשהו שדורש הרבה מאמץ ויצירתיות, למה זה חשוב לספר אותם? אם זה לא כזה מסובך, אם רק צריך להשתמש בטכניקות הנכונות. למה?

אם זה כל כך קל להמציא סיפורים, למה בכלל להמציא אותם? למה להוציא אותם לאור? לציבור?

הוא ממציא רעיונות חדשים ברגע. מתקן בשנייה קווי עלילה מתפתלים ודהויים. למה בכלל להמציא משהו כשיש לך את היכולת הזאת? למה לספר כל סיפור שהוא, אם ההמצאה שלו לא דורשת כל כך הרבה מאמץ?

הוא גורם לכתיבה להרגיש כמו תהליך כל כך תעשייתי. לסיפורים להרגיש כמו צעצועים מפלסטיק שאפשר לייצר בלי יותר מדי מחשבה והתעסקות עם הפרטים הקטנים.

וזה אפילו לא מה שהוא אומר. אני לא חושבת שהוא בהכרח חושב ככה, בהתחשב בזה שהתשוקה שלו היא בימוי, והוא מבקר סרטים. ברור שאכפת לו מתהליך היצירה. ברור שהוא חושב שיש טעם לספר סיפורים. אבל הוא הופך את המונה ליזה שלי לאוסף כתמים של צבעי שמן.