להיות אני: יתרונות, חסרונות והשאר

אני מוכנה למצוא משהו לכעוס עליו רק בשבילך

30/07/2022

יום שבת

אמא שאלה אותי אם אני כועסת על משהו כשיצאתי לקחת עוד מיץ אננס מהמטבח. זאת הייתה שאלה מוזרה, בגלל שהפעמים שבהן אמא מביעה ערנות למצב הרוח שלי הן נדירות ואף פעם לא קורות בזמן. ניסיתי לחשוב. שאלתי אם באופן כללי או ספציפי. אם זה באופן כללי, זה הרבה יותר פשוט לענות. כי יש הרבה דברים שאני לא מרוצה מהם בעולם. למרות שהרגשות שלי נוטים יותר לכיוון של חלחלה ובעתה מאשר כעס. אמא אמרה שזה באופן ספציפי.

שאלתי אותה למה.

מסיבה מסוימת, אני תמיד רוצה לשמוע פירוט על דברים שאנשים, ובעיקר אמא, שמים לב אליהם בקשר אליי. יש בזה את האישור שיש לי נוכחות בעולם. שמשהו מתוכי הצליח לחדור דרכי החוצה, בלי שאני הצבעתי אליו ישירות. זה גם מרגיש יותר נכון ואמיתי כשזה מגיע מאנשים אחרים. הוכחה שהתפיסה שלי מדויקת באזור הזה.

אני אוהבת להיראות. וזה נעשה יותר אישי כשזה נוגע לאמא, כי היא תמיד התקשתה עם הנושא הזה. מערכת היחסים שלה להסתכלות פנימית וחיצונית היא פחות או יותר הפוכה משלי. זה לא רק שהיא לא רואה בזה ערך - לפעמים זה אפילו דוחה אותה. מרתיע אותה. וזה כולל את הבחינה העמוקה יותר של הילדים שלה והמצב הנפשי שלהם.

לכן כשהיא מציינת דברים כאלו, אני רוצה לשמוע עוד. מה גרם לך לחשוב שאני כועסת?

היא אמרה שפשוט נראיתי כאילו אני כועסת על משהו כל היום.

אז ניסיתי לחשוב. ניסיתי באמת לחשוב על האם כעסתי היום.

לא במיוחד. אולי רק אחרי שאמא המשיכה לבקש ממני לצאת עם דולי היום בבוקר, אבל זה קורה בכל שבת.

לא מצאתי בסיס חזק לעגן בו את הרעיון הזה. אבל רציתי שיהיה. ואילו רק כדי לחוות את הסיטואציה הזאת, שהתנאים הנכונים לקיום שלה מתקיימים ביחד רק בזמן ירח אדום בשנה מעוברת. רציתי שהיא תשים לב למשהו אמיתי שאני עוברת ותדבר על זה.

אז אמרתי "אני עוברת תקופה מסובכת כרגע." וחזרתי לחדר עם מיץ האננס שלי.

אני חושבת שזה באמת מעניין, האזור המסתורי שמצאתי בין שקר לאמת. דברים שקריים ולא נכונים, שנאמרים בלי אף כוונה לשקר. דברים שאני אומרת בלי שאני מסכימה איתם בכלל. זה משהו שאני משתדלת לצמצם, ונמנעת ממנו ככל שאני יכולה, אבל בניגוד לרצוני משתלט עליי ברגעים שבהם אני פחות מרוכזת.

זאת המסכה הזאת, שתרגלתי את השימוש בה במשך יותר מדי זמן. פריט שהרבה אנשים עם ADHD ואוטיזם יכולים לזהות בחגורת הכלים הפרטית שלהם.

אני פשוט יודעת יותר מדי טוב לפעמים איך מצופה ממני להתנהג. לא הפעולות הספציפיות, עם זה אני מתקשה, אבל אני יכולה לראות תמונות מוקרנות מעיניים של אנשים אחרים מאוד בקלות. של איך אדם צריך להתנהג, ולהרגיש, ולהביע את עצמו. הקולות שלהם הוקרנו לכיווני במשך כל כך הרבה זמן, עד שהם כבר לא צריכים להגיע ממקור חיצוני בכלל. הם כבר שתולים עמוק בראש שלי, קופצים ממקום למקום ומעירים הערות בלתי נסבלות על הצורה שבה אני יושבת או מחייכת או נושמת.

זאת המסכה הזאת ביחד עם ההיסטוריה שלי כשזה נוגע למשחקים, שיוצרות את פליטות הפה האלו מצידי. דברים שאני אומרת אפילו בלי לחשוב, שאני קולטת שנייה מאוחר מדי שאני לא מתכוונת אליהם. אבל עדיין יש כוונה כלשהי מאחוריהן. הכוונה לשחק את המשחק החברתי שלפניי. להתאים את ההתנהגות שלי לדמות שאני מציגה.

אני משתדלת לא להשתמש במסכה. לא לתת לחברה הנוירוטיפיקלית את הסיפוק. אבל לעיתים יותר קרובות משהייתי רוצה, אני עוצרת לרגע אחרי משהו שאמרתי ושואלת את עצמי 'למה לעזאזל אמרתי את זה? זה לא נכון.'