להיות אני: יתרונות, חסרונות והשאר

פואטיקה מתוקה

31/08/2022

יום רביעי

אני מלאה ברגשות של חוסר מנוחה ולחץ מחליא. יש יותר מדי דברים שאני צריכה לדאוג להם, אבל אני לא מצליחה למצוא בעצמי את הכוח לקום ולעשות משהו בנוגע להם. אז אני נשארת מאובנת במקום, רדופה על ידי קריאות פעולה לכודות, נועצות את הטפרים שלהן בין הרווחים בקירות כלוב הראש שלי. סיוטים מפרפרים אחוזי טירוף, נואשים לחדור את מחסום הניתוק בין הגוף הישן למוח החולם שלי. אבל אני מאוד ערה.

אה, פואטיקה. תמיד היית לי מפלט ומסיח דעת פנומנלי.

זה משהו שהבנתי לאחרונה. אני רואה את העולם בצורה מאוד מאוד ציורית. לכן הכתיבה שלי מוצפת מטאפורות. עמוסה בהרים של דימויים ותמונות.

זה לא רק כישור שפיתחתי בתור כותבת. זה משהו שאני עושה בלי להתכוון. זאת חווית העולם שלי. אני לא מתחילה לכתוב ואז מנסה למצוא מטאפורה, אלא חווה את המטאפורה ורצה לתעד אותה דרך הכתיבה. במובן מסוים, התהליך היצירתי שלי דומה הרבה יותר לתהליך של צלמת שטח, מאשר לתהליך של מהנדס בנייה שמתכנן בדייקנות כל פרט מראש.

אני לא בונה סיפורים. אני רודפת אחריהם עם המצלמה שלי ומנסה את המיטב שלי לתפוס אותם בזווית המתאימה. כמו הפרפרים בחממה שהיינו בה בטיול לנווה אילן, רק עם תוצאות מוצלחות יותר.

כל עוד אני כותבת בצורה איכותית, יש לי כוח על הסיטואציה. ככה זה מרגיש, אני חושבת. זה מה שדוחף אותי לנסות אפילו יותר בזמנים כאלו. אולי אלו רק שאריות מהעבר, כשהייתי מגיעה לכתוב כאן בזמן עומס לימודי, כדי להציע לקהל שלא שם את מה שכן יכולתי להציע לו. במקום עבודות גמורות, זאת אומרת.

אני חושדת שזה מעבר לניסיון שלי לרצות מורים. אולי זה שוב עניין "חיי כסיפור". זה עוד קונספט שאני עדיין צריכה לחשוב עליו, אבל לנסות לעבוד איתו זו דרך טובה לעשות את זה.

יכול להיות שזה בגלל הצורה שבה אנחנו חווים סיפורים. זה לא משנה מה קורה מסביב. זה לא משנה בדיוק מה הקונפליקט או עם מה הגיבור צריך להתמודד. הוא לא בהכרח צריך לעשות את מה שהוא צריך לעשות.

הוא צריך להיות גיבור טוב, וזה העיקר בסיפור. לפחות סיפור החיים שלי, כי אני ממש לא מתכוונת לככב בסאטירה פוליטית או דיסטופיה פוסט-אפוקליפטית. לכל ז'אנר יש את הדינמיקות שלו.

בסיפורי חיים, אנחנו צריכים לראות עין בעין עם הגיבור. אנחנו צריכים למצוא את הכוח בתוכו. הוא העוגן. מרכז היקום שלו. לכן גם אם המצב נראה לא כזה מזהיר, אם אנחנו מרגישים את הכוח מכיוון הגיבור שלנו, נקודת המבט שלנו, אנחנו יכולים להרגיש בטוחים. זה לא משנה אם הוא מפסיד או מנצח. בשיא הכוח שלו או אוכל חול עם מגף שנלחצת לו לראש. אם הוא יכול להרים את המבט שלו מספיק כדי להסתכל קדימה לעיניים של הצופים, הכל עדיין לא אבוד.

ואולי זה זה. אולי אני מנסה להרגיש בטוחה על ידי יישום הכוח שלי. העולם מסתחרר, אבל הרגליים שלי יציבות מספיק, והמבט שלי חד מספיק כדי למצוא את המצלמה ולהסתכל דרכה. ישר אל הקהל שלי. ומשם ישר בחזרה אליי.

לא יודעת. זה רק ניחוש.

אולי זאת בסך הכל הסחת דעת שנועדה לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי. 'לפחות אני עדיין טובה בכתיבה. לפחות יש לי את זה.'