שיפים נוראים מהארי פוטר 2

3: רוקום- רון וויזלי וויקטור קרום

וויקטור קרום הלוהט אש רץ במהירות במדשאות הוגוורטס. הקפה אחרונה, הוא חשב, אין לעייף את השרירים בשביל בחורה. להתחטב כן, ללהתעייף לא.

אוי, כמה קרום התגעגע ליפהפייה הרמ און ניני, הסקסית להפליא במיוחד בשביל נערה בת 14 (האם רק אני רואה משהו מוזר בבחור בן 17 מתחרמן על נערה בת 14 שרק התחילה ללבוש חזייה? כן, רק אני.)

אז הוא החליט שזהו.
מספיק לחכות.
אם לא עכשיו, אימתי?
היום הוא יציע לה נישואין.
(אבל קודם קיווה לכמה מזמוזי מיטה לוהטים בעירום. כמדומני ששכח שרק עכשיו הוא קיבל ראשיון נהיגה על שטיח מעופף וסמארטפון מוגלגי מדליק למדי [רק לקוסמים בני 18+ מותר להחזיק בפרופיל בטוויטר, אחרי הכל, זאת פעולה מורכבת לצייץ], והיא רק בת 15. פח. אפילו לא עשתה כישומטרי.)

אז בימים אלו, קרום פתח בדרמטיות את דלתות הטירה, כשרוח אקראית אבל בול בטיימינג נפנפה לו את הגלימה הדורמשטרנגית שלו בחושניות (בול כמו בסרט הדיסני "מואנה", שכל כך אהב, שכל פעם שהיא אומרת 'איי אם מואנה" -למקרה שלא ידעתם איך קוראים לה- השיער שלה מתנפנף ברוח. בחיי, איזו בריזה).

"אני הוא וויקטור קרום, אחד ממתחרי טורניר הקוסמים המשולש, שחקן הקווידיץ' עם הכי הרבה רייטינג ביוטיוב, והיני מחפש את הרם און ניני גריינג'ר!"

"הוא הצליח לומר מתחרי טורניר הקוסמים המשולש נכון אבל לא הרמיוני?" לחשה חנה אבוט לאחד מחבריה הדמיונים.

"שתקי חנה, אף אחד לא אוהב אותך," אמר אחד מהנרות המכושפים שמקגונגל כישפה ולימדה לדבר אנגלית, יפנית ואלפית.
חנה הרכינה את ראשה בכניעות וחלמה על היום שהיא ונוויל יתחתנו.

קרום צעד ברחבי האולם הגדול.
"היי, אתה!" צעק לעבר תלמיד שחום. "איפה אני יכול למצוא את הרם און ניני?!"
לי ג'ורדן המסכן. הוא רק רצה טוסט.

"כנראה במסדרון בקומה השלישית. תן לתחתונים האבודים להדריך אותך." ענה ג'ורדן כשבפיו פירורי טוסט.

"תודה רבה, חברי. מי ייתן והאלים תמיד יהיו לצדך. אמן. ואל תשכח לעשות לי לייק באינסטוש." אמר קרום ברגשנות, חפן את ידיו של לי ג'ורדן בידייו ואז מחא דמעה.
"להתראות. " אמר ורץ לכיוון הקומה השלישית בלי ללכת לאיבוד פעם אחת (לאחר שדמבלדור הבין שממש קשה להתמצות בהוגוורטס, הוא פיתח אפליקציית ניווט מתוחכמת במפות בית הספר בשם "find me, bitches").

"שיהיה." מילמל לי ג'ורדן והפעם לקח טוסט שיפון. "לך אני נותן 7." אמר לטוסט.

*

רון בחן את הציור.
לא הייתה לו חברה לצידו, מאחר שכל חבריו הלכו להתמזמז איפשהו.
הציור היה מכוער ללא ספק (הוא היה תלוי שם כי סבא של דמבלדור צייר אותו ונתן לו את זה ליום ההולדת), אבל דמות החזיר המצויר סיפרה בדיחות 'מי- שם?' מצוינות.
"טוק טוק," אמר החזיר במבטא סקוטי לגמרי.
"מי שם?" ענה רון בייאוש.
"אתה יודע,"
"אתה יודע מי?"
"אבדה קדברה!"
רון גילגל את עיניו ואז פרץ בבכי תמרורים. הוא כל כך רצה בד-מייט. כמו רום-מייט, רק הרבה יותר טוב.