קפה וסיגריה

אגרוף ללב

נכנסתי אל אולם הספורט הריק. השעה שבע בערב בדיוק, והאולם ריק מאדם, וחשוך.
כשהייתי קטנה שנאתי את החושך, אף אחד לא ידע על זה חוץ מבועז. אמא שלי תמיד הייתה מכבה לי את האור, משאירה את החדר חשוך לגמרי. אבל בועז היה נכנס לחדר שלי בשקט ומדליק את מנורת הלילה שנמצאת בקצה החדר. הוא היה נשאר איתי ומספר לי סיפורים עד שהעייפות הייתה גוברת אליי והייתי שוקעת שינה עמוקה. אני ידעתי שזה הוא, תמיד הרגשתי את הנוכחות שלו בחדר. והוא ידע שאני יודעת. אבל אף פעם לא אמרנו מילה. זה היה הסכם לא כתוב, שהיינו מדברים עליו רק עם העיניים.
היום בועז כבר לא פה, והעלטה עוטפת אותי וגורמת לי לצמרמורות.
היססתי בכל צעד שעשיתי, כי לא ידעתי איזה שד יצוץ לו פתאום.

כשמתאו נכנס לאולם הספורט והדליק את האור, קפצתי תוך כדי שעצמתי את עיניי שהגיבו במהרה אל חלקיקי האור שברגעים אלה עוטפים אותי ומחממים לי מעט את הגוף.
״יופי, את פה.״ הוא אמר ולסתותיו התהדקו כשהעביר עליי מבט. לבשתי טייץ שחור עם גוזיית ספורט לבנה, והיא תמכה את החזה שלי. הוא לא היה גדול מדי, אבל גם לא הייתי מידה A.
הוא השתהה על הירכיים שלי, והייתי צריכה לעמוד באינסטינקט להצמיד אותן אחת אל השניה ולהתעלם מהעקצוצים בבטן התחתונה שלי.
״אמרת לי להיות פה, אז אני פה. במדי ספורט.״ ציינתי את המובן מאליו, ״רק שלא הבנתי למה.״
״את הולכת ללמוד להגן על עצמך.״ הוא אמר בקשיחות בעודו מתקרב אליי במהירות ולקחו לי חמש שניות בדיוק להבין שהאובייקט שמתקרב לכיוון הפרצוף שלי במהרה זה האגרוף של מתאו.

הייתי איטית, איטית מדי. ואם מתאו לא היה עוצר את עצמו, הוא גם היה משאיר לי חבורה יפה בעין.
״את איטית מדי.״ הטון שלו היה קשוח מתמיד, וכעס עלה בעיניו. הוא הסתובב לאחור והפנה לי את הגב בעודו מתרחק ממני.
״הפתעת אותי! לא ציפיתי לזה.״ התלוננתי. הוא לא נתן לי זמן להגיב, מי עושה דבר כזה?
מתאו התקרב אליי שוב, הפעם הכעס כבר גלש החוצה. לא היה לי ספק בזה. אני לא יודעת מה בדיוק מכעיס אותו, זה היה הרעיון שלו מלכתחילה ועכשיו הוא מתנהג כאילו הוא עושה לי טובה.
״את גם לא תצפי לזה כשמישהו ידחוף אותך על קיר וינסה להעלות לך את השמלה.״
״שוב.״ הוא התרחק ממני במהירות וגרם לגל של קור לעבור בגופי. ״אנחנו לא נצא מפה עד שתצליחי לרתק אותי לרצפה.״

הזעם כבר התחיל לבעבע בקרביי. לא מצא חן בעיניי הטון שלו, הוא כבר לא היה נשמע כמו המפקד שלי, אלא סתם כמו בן זונה.
קפצתי את אגרופי בחוזקה לפני שהתנפלתי על המפקד שלי ושילחתי אגרופים לבטן שלו. אבל זה לא הזיז לו בכלל, הוא רק כיווץ אותה כשאגרופיי הכו בו פעם אחר פעם. הוא תפס בזרועותיי ומנע ממני להיכשל בנסיונותיי להכות אותו. המגע שלו שילח צמרמורות בכל אורך גופי.
מתאו התחיל להתקרב אליי אפילו יותר, אך הקרבה הזאת הבהילה אותי כל-כך שרגליי כשלו כשהדפתי את עצמי אחורה, ונפלתי לרצפה בעודי מושכת את מתיאו איתי.
כובד משקלו של מתאו נחת עליי והדבר הקשה עליי לנשום מעט. רגלו של מתאו הסתבכה בשלי, ואצבעותיו עדיין אחזו בחוזקה בזרועותיי שעכשיו נצמדו לחזה הקשיח שלו בניסיון להקל עליי.
אבל כל אלו היו שוליים למעט העובדה שראשו של מתאו נקבר עמוק בשקע הצוואר שלי והנשימות שלו חיממו אותי. הזקן שלו התחכך בעור שלי וניצוצות של התרגשות בעטו לי בבטן התחתונה. יכולתי להרגיש את שפתיו מרפרפות על הגוף שלי וגופי להט מהידיעה שהוא כל-כך קרוב אליי.
כשהרים את ראשו, גל של קור עבר בשקע הצוואר שלי, אבל התנערתי ממנה מהר מאוד כשעיניי פגשו את עיניו. עיניו הירקות התכהו ורציתי - הייתי מוכרחה - לדעת על מה הוא חושב כרגע.
״שוב.״ הטון שלו היה כבד אך יציב. הוא התרחק ממני בנשימה אחת, נעמד על רגליו והסיט את מבטו ממני.