קפה וסיגריה

חטיבה 417

״אולי תתקשרי ותגידי להם שאת חולה?״ אמא שלי, אלישבע, שאלה אותי. היא הייתה רצינית, אני יודעת את זה. קשה לה עם הבחירה שלי. בכל זאת, אני הבת היחידה שלה. היא לא רצתה שאני אלך בעקבות אור ובועז ואחתום על לוחמה. במשך שנתיים היא ניסתה להוריד אותי מלוחמה, אבל בסופו של דבר היא וויתרה כי היא ידעה שהיא לא יכולה להמשיך להתנגח בי. וגם כי במשך שנתיים התנהגתי ללא רבב, התאמנתי קשה, השקעתי בלימודים. אמא שלי עברה המון בחייה, ואני מעריצה אותה על מי שהיא בשבילי – אבל זה משהו שאני צריכה לעשות. בשבילי, בשביל בועז, בשבילה.
״אמא, אני אהיה בסדר. אני מבטיחה.״ סיננתי מבין שפתיי. לא הייתי בכלל בטוחה בזה, אבל זה לא משנה. אני צריכה רק שהיא תאמין בזה, זה לא משנה במה אני מאמינה. אני נדרתי. ואני עומדת בנדרים שלי.
״למה בכלל היית צריכה לבחור קרבי?״ קולה המיואש של אמי בקע מבין שפתיה ומילא את הסלון, ולמרות שרצתה להתכחש לזה – כולם ידעו למה דווקא קרבי. ״כבר איבדתי ילד אחד, אני לא רוצה שתלכי לי גם״.
״אמא,״ נאנחתי. ״אני לא בועז.״

"מה אני אעשה פה בלעדייך?" עדי רטנה. היא היחידה שהשלימה עם זה שאני הולכת להיות לוחמת, אבל עדיין הציק לה העובדה שצה"ל מפריד בינינו לכל-כך הרבה זמן. אני ועדי גדלנו ביחד. אמא שלי, אלישבע, ופרח, אמא של עדי – הן החברות הכי טובות עוד מהתיכון. זה היה בלתי נמנע שגם אנחנו נהיה החברות הכי טובות. וכך היה.
עכשיו לעזוב אותה לכל-כך הרבה זמן, לראות אחת את השנייה רק בסופי השבוע – זה קשה.

״את תמיד מוזמנת לחפור לאור, הוא ממש ישמ-״ חיוך תחמני עלה על פניי, הסתכלתי עליה בעיניים שאומרות אני יודעת מה הסוד המלוכלך שלך אבל אני זורמת איתך. הרגשתי מכה נוחתת על ראשי, מה שגרם לכאב חד בחלקו האחורי של הראש שלי. ״איי! קרציה. סתם צחקתי.״ התלוננתי וסימנתי לחברה הכי טובה שלי ׳לא באמת׳ עם השפתיים.
״מצטער,״ הוא אמר ומשך אותי לחיבוק עוטף. שאפתי את הריח שלו לריאות, אני הולכת להתגעגע אליו. אני ואור זה משהו מיוחד. הוא אמנם יותר גדול ממני, אבל הוא תמיד השתדל להידבק אליי. בגן, ביסודי, בחטיבה, בתיכון.
המקום היחידי שהוא לא יכול ללכת אחרי זה הצבא, אבל רק בגלל שבגולני אין לוחמות.
״בהצלחה קרציה, תראי לצה״ל מאיפה משתין הדג.״
השתחררתי מהחיבוק והסתכלתי עליו בגועל. ״איכס, היית חייב להשתמש דווקא בדימוי הזה?״

עליתי על האוטובוס ל²בהל״ג, שם אעבור טירונות של ארבעה חודשים. נפרדתי מכולם, אבל משום מה המחשבות על הבית לא נחו והמשיכו להתרוצץ בראשי. בעיקר חשבתי על בועז. אמא תמיד אמרה לי שאני הילדה היחידה שיש לה והיא הייתה מעדיפה שלא אתנהג כמו אור ובועז, בטענה שהיא לא מתכוונת לרדוף אחרי בן נוסף בבית הזה, ושלא סתם היא ילדה בת. בועז תמיד היה צוחק עליה ונושק למצחה. הצחוק של בועז היה מלאכי, כמו מנגינה לאוזן. כולם היו מהללים אותו. בועז פשוט היה אחר. הוא היה בועז. לאן שלא הלך, תמיד הייתה לו נוכחות משל עצמו. היה ניתן להרגיש את ההבדל בינו לבין אחרים, במיוחד בתקופת התיכון, בכל יום היה הופך עוד קצת ליותר גברי ממה שהיה יום קודם. זה גם מה שגרם להרבה בנות ליפול שבויות אחריו. זה די אירוני, בהתחשב בעובדה שהוא בסוף זה שנפל.