הסתכלתי על ההשתקפות שלי מבעד למראה. השיער השחור שלי גלש לאורך גבי, מסתיר את כתפיות השמלה השחורה והצמודה שלי. אותה משכתי מטה בתקווה שלא יראו את מה שיש מתחתיה.
זהו השלב שבו אני חושבת להחליף בחזרה לפיג'מה, ועדי - החברה הכי טובה שלי, מאיימת עליי שאם זה יקרה, היא תפרסם תמונה שלי מכיתה ו' עם גשר וחתיכה של חסה בין השיניים. למעשה, פיג'מה זאת מילה יחסית גדולה לחולצה שחורה - שצריכה את כל הגיהוצים שבעולם כדי להיראות שוב כמו חולצה - עם הדפס גולני וכיתוב של שנת 2014 בצבע לבן ומכנס שמשתנה לפי העונה.
"...עוד לא התעוררתי, ואת חורטת על הלב שלי כמו שרק את יודעת. רוצה שבימים תהיי פה.." מלמלתי תוך כדי שאני מתקנת את האיפור שלי עם צמר גפן לאוזניים. צפירה של מכונית הוציאה אותי מהריכוז וכמעט שגרמה לי להוציא לעצמי עין מהמקום. אני נשבעת שכשאני אראה את עדי, היא תחטוף אחת.
הצפירה של החברה הכי טובה שלי הסבה את תשומת ליבי לשעה. שתיים עשרה בלילה. יום חדש. אני רשמית בת שמונה עשרה, ובעוד יומיים אני כבר אהיה בת 18, ורכוש של צה"ל.
לקחתי את הטלפון מהשידה שליד המיטה, הצלחתי לטחוב אותו בקושי לתוך תיק לבן זעיר ביחד עם מפתחות ותעודה מזהה.
ירדתי במורד המדרגות בזהירות, בתקווה שלא אמעד ואתגלגל.
כשהגעתי לסלון, נתמכתי בקצה הספה כדי לסדר את העקב שלי מחדש, מזל שהוא לא יישאר לעוד הרבה זמן.
"לאן את?" קול בס גברי הדהד באוזני, חיוך קטן הידר את פניי השזופות. הסתכלתי על העיניים הכחולות שלו, זהות כמעט לשלי, רק שהן היו מעט כאובות. אחי האמצעי אור הביט בי במבט מודאג. השיער הבלונדיני שלו התבלגן לכמה כיוונים שונים, והיה ניכר שהוא לא סירק אותו במשך כמה ימים.
"עם עדי, לבר. לתפוס איזה משהו לאכול." חייכתי אליו בעוד שיישרתי את השרשרת הכסופה שלי קדימה.
"תהנו." אור חייך אליי חיוך עייף. "תמסרי לעדי שאני אוהב אותה, ושאני מצטער. שוב. אה, ותשמרי עליה." קולו התאים לחיוכו. כבר חודש שהוא נושם את הזיכרונות של עדי, מנסה למלא את הריאות שלו עם כמה שיותר ממנה. אבל אני יודעת שעדי עדיין לא שם, היא עדיין לא מוכנה לסלוח לו. אור שבר את האמון שלה, זה לא דבר שאפשר להדביק עם דבק חם או לקנות חדש.
"זאת הפעם העשירית בחודש האחרון שאני משחקת אותה קופידון." נאנחתי, נמאס לי לגשר בין אחי לבין החברה הכי טובה שלי. אור נאנח, מה שגרם לי להתחרט על מילותיי. "אני אמסור. אל תדאג, אני אשמור עליה. אנחנו נהיה בסדר." אמרתי בתבוסה. נישקתי אותו במהירות על לחי ימין, מה שגרם לדקירות קטנות בפנים שלי מהזקן שלי, ויצאתי במהירות.
כשנכנסתי לאאודי השחורה של עדי, הדבר הראשון שעשיתי היה לחבק אותה. "מטומטמת, התגעגעתי!"
״גם אני אלייך, תינוקת.״ עדי חיבקה אותי יותר חזק. לאחר שניות בודדות שחררתי מהחיבוק, וזה היה הסימן שלה לשחרר גם היא.
״היי! עוד שעתיים אני כבר לא אהיה תינוקת יותר,״ זעפתי פנים בצחוק. ״אז הגיע הזמן שתתחילי לחשוב על כינוי אחר כי מהרגע אני לגמרי חוקית!״
״ובקרוב גם לגמרי של צהל.״ עדי עשתה פרצוף עצוב והחלה לנהוג. "אני פשוט לא מאמינה שאנחנו חוגגות לך יום הולדת ומסיבת גיוס. זה פשוט לא פייר. באיזשהו מקום בעולם זה בטח איזשהו סוג של פשע."
"לשים אותי בצבא זה באמת סוג של פשע," צחקתי בקול. "אני עלולה עוד לפלוט כדור ולהרוג קצין בטעות."
״שתהיי בריאה,״ עדי צחקה. ״בסוף יכניסו אותך לכלא.״
המשכנו לצחוק, אבל מהר מאוד הצחוק התחלף בזיופים לצלילי טיילור סוויפט ו-וואן דיירקשיין.
מה יש עוד לומר חוץ מזה שיש לנו טעם נפלא?
YOU ARE READING
קפה וסיגריה
Romantizm״המפקד, אני חושבת שאני מתאהבת בך, המפקד.״ אחת הטירוניות סיננה. לא עברה דקה וכבר היה ניתן לשמוע בתגובה את הצחוק המהדהד שלה ברחבי חדר האוכל. משהו במיתרי הקול שלה גרם לו לפלוט גיחוך מבין שפתיו, והוא ידע - היא אחרת. היא מומחית בלגרום לאנשים לעקם את השפת...
