לאסוף את שברי הזכוכית | ספר קטעים

קטע ללא שם

סכין בידי, מרוחה בדם. אני בוהה בשריפה שמתחוללת, מהופנטת למראה האש.

את עומדת לצידי, כמו שאמרת שתמיד תהיי. אבל לקחת צעד אחורה, לקחת ולעולם לא תשיבי אותו חזרה. עוד אחד, ועוד אחד. אנחנו מתרחקות.

מה עשיתי? אני חושבת, אבל מעולם לא קיבלתי תשובה.

אני מצטערת, למרות שלא ידעתי על מה.

עשיתי טעות, כמוה גם מיליון. זה תמיד הגיע עם מחיר, לפעמים אחד כבד. לא הייתי צריכה לקום מהכיסא הזה באותו היום, לא הייתי צריכה לפזר את השיער ביום אחר.

אבל אולי זה המחיר היקר מכל.

לפתע אני קולטת איפה אני עומדת, רגליי מלאות אפר. חולצה לבנה על גופי, חרוכה כולה. מלוכלכת. עוד סימן לטוהר, אך טוהר שהושמד.

האפר הוא של עצמי. הרגתי אותה, שרפתי אותה. אין עוד דרך חזרה.

אני הופכת להיות כמוך, ואולי זה דבר רע.

עוד טעות ועוד אחת, מתי זה ייגמר?

את בוכה, מנסה לגרום לי לרוץ אליך או לזחול. אבל את לא לוקחת בחשבון שכבר כנראה כבר אין בי רגשות.

את מנסה לשכנע אותי שרק ניסית להעניק,
אך זו תמיד את שהזכירה לי, שאני אף פעם לא מספיק.

אני קורסת על הקרקע, דמעות בעיניי. הגיע הרגע לנקום, הרגע לו חיכיתי במשך שנים רבות מספור, אך אני לא מסוגלת לעשות דבר.

"את... את לקחת ממני הכל," אמרתי. "לקחת את הילדות שלי," אני לוקחת מקל ומציתה בו אש. "לקחת את השם שלי," אני מכוונת אותו אליה. "לקחת את האהבה שלי," אני מקרבת אותו אל פניה. "לקחת את המשפחה שלי," אני מתענגת על פרצופה המפוחד, "ואת עדיין מצפה ממני לקרוא לך אימא?" ואני שמחה שאלו היו מילותיי לפני שהספיקה להצטרף לאפר של אני שנלקחה ממני.