מייקה פנתה אל אוסטן כשהתקרב אליהן, "מה עושים היום, הולכים למקום כלשהו?"
"לא, לא היום מייקה, אני צריך לשבת בבית לחשוב קצת" אמר לה. מייקה הסתכלה עליו בבלבול, הרי כל יום הם יוצאים לבלות, מה קרה היום? "קרה משהו?" שאלה אותו בדאגה.
"כן, אני אדבר איתך מאוחר יותר כשאנוח" החזיר לה תשובה פשוטה.
הוא פנה להביט בבחורה הבלונדינית, והיא שוב מיד הפנתה את ראשה והסמיקה.
הוא חזר להביט במייקה והיא החזירה לו גלגול עיניים, שסימן לו שעוד בחורה נפלה לקסמיו. *אני נמשך לבנים למה אף בחורה באוניברסיטה הזאת לא מבינה?*. "טוב נדבר מאוחר יותר" אמר לסגולת השיער.
"ביי" השיבה לו ופנתה גם ללכת, אוסטן התחיל ללכת לדרכו והרגיש יד תופסת בעדינות בידו.
"רגע" הבחורה לחשה וחיזקה את תפיסתה בידו.
אוסטן משך את ידו במהירות, לא אוהב מגע מאנשים שהוא לא מכיר.
"סליחה.." מלמלה הבחורה, "אני יכולה אתה המספר שלך?" המשיכה.
"אני אפילו לא יודע איך קוראים לך" השיב לה ביובש,
"אני לורי" אמרה בתקווה מוחשית,
"סליחה לורי אבל אני לא מביא את המספר שלי לאנשים שמעוניינים בי רק בגלל המראה ולא בגלל מי שאני" אמר, "ואת אפילו לא מכירה אותי" הוסיף בקרירות. לורי השפילה את מבטה במבוכה, הבלונדיני הסתכל עליה ברחמים והמשיך בדרכו.
"וואו משחק אותה קשוח" צחקקה מייקה, היא צפתה מהצד בכל מה שקרה שם לפני שניות ספורות, ואף אחד לא שם לב.
-
בדרכו לבית עבר אוסטן באזור שבו נפל אתמול, *מעניין לאן הוא מיהר בשעה מאוחרת כל כך* חשב לעצמו.
"טוב זה לא עסק שלי" מלמל בשקט כשהיה בפתח דירתו, הוא הוציא את המפתחות ולאחר ששמע נקישה קלה של המנעול הוא פתח את הדלת ונכנס לדירה. הבלונדיני נכנס לחדר הימיני שבמסדרון, ממולו היה עוד חדר, היה לו בית רגיל בסך הכל, שני חדרים, שירותים, מטבח, וסלון.
הוא צנח על מיטתו, "שיט נשאר לי יומיים לחשוב איך אני נפרד מהדפוק הזה" אמר לעצמו בתסכול.
לפתע הטלפון שלו צילצל, הוא הרים את הטלפון וענה בלי לקרוא את הכתוב.
"הלו" ענה ביובש.
"עכשיו אתה מוכן להסביר לי מה קורה?" שאלה מייקה.
"אני רוצה להיפרד מניקולס" ענה לה בשקט, הוא שמע נשיפה מהצד השני של הקו.
"מה קרה שגרם שגרם לך לרצות דבר כזה" שאלה בדאגה
* הוא חולה בראש, אובססיבי מלחיץ, שלא עוזב אותי במנוחה* חשב את מה שלא יאמר בקול.
"כי זה לא הולך ביננו" אמר במקום.
"אני מבינה...ומתי אתה מתכוון לדבר איתו?" שאלה ברצינות.
"אמרתי לו שאני אדבר איתו ביום חמישי" אמר בפחד "ועכשיו אני לא יודע מה לעשות" הוסיף והתחיל לכרסם את ציפוריו. "פשוט תגיד לו את מה שאתה מרגיש" הסבירה לו
"אני מפחד" אמר
"אין לך ממה" ניסתה לעודד אותו
*אני חושב שדווקא כן יש לי ממה לפחד* הוסיף במחשבתו
"טוב בסדר אני כבר אחשוב מה לעשות, תודה מייקה"
"בכיף בובי, אם אתה צריך משהו תתקשר אלי, נדבר מאוחר יותר, להתראות"
"ביי" הטלפון נותק, הוא שכב במיטתו והסתכל לתקרה, המון מחשבות מתרוצצות במוחו, לא יודע מה לעשות. עד שהוא הרגיש את העייפות מתחילה להשתלט עליו, והוא נרדם.
-
אוסטן התעורר בסביבות השעה 6:30. הוא פתח לאט את עיניו הצבעוניות, הוא הרים את הטלפון והסתכל על השעה. "פאק, כמה זמן ישנתי?" הוא קם לארון והוציא זוג תחתוני בוקסר, ונכנס להתקלח
-
הערב הגיע יותר מידי מהר משציפה, אוסטן התחיל להיכנס לפאניקה *מחר, מחר, מחר* הוא אמר בראשו בלחץ. הוא התיישב בסלון והדליק טלוויזיה, לאחר כמה רגעים החליט להתקשר לאימו. "הלו?" הקול שלה בקע מהטלפון. "א-אמא....." אמר וקולו החל להישבר, "ילד יפה שלי מה קרה, למה אתה בוכה?" "מחר אני מתכוון להיפרד מניקולס ואני-" הוא משך באפו "ואני מפחד" השלים את המשפט.
"למה, אתה לא אוהב אותו?, הוא עשה לך משהו?"
"לא אמא... אני אספר לך מתישהו, כשהכל כבר יהיה מאחורי" אמר בבכי
"אם הוא מתקשר אלייך מחר בבקשה אל תעני לו!" הקטן ביקש
"בסדר יפה שלי, אני לא אענה. רק בבקשה תתקשר אלי מחר, אני רוצה לדעת שאתה בסדר. שמעת אותי?"
"בסדר, אני אתקשר אלייך" הוא הסכים.
"יופי. ועכשיו אתה נשמע מאוד עייף אז אני מציעה שתלך לישון" אמרה בטון אוהב.
"בסדר אמא, לילה טוב"
"לילה טוב חמוד שלי, ביי"
"ביי"
לאחר שהדמעות התייבשו, העייפות הייתה חזקה יותר בגלל הבכי. הוא עצם את עיניו. השינה נחתה עליו
'מחר' הייתה המחשבה האחרונה שלו, והוא נרדם.
אוקיי אז רציתי לומר שאני ממש מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לעלות עוד פרק.
לא הספקתי לכתוב בגלל העומס שהיה לי בשבועות האחרונים.
והפרק הזה לא ארוך מספיק!!!!!
אני אשתדל כבר מחר לעבוד על הפרק הבא! אני מקווה שאהבתם את הפרק הזה!
אוהבת שיראל 3>
YOU ARE READING
הפרידה ששינתה את חיי
Romanceאוסטן וויליאמס הוא בחור בן 19, שנפרד מבן זוגו האובססיבי שלא הרפה ממנו מאז גיל 15, בתקופה שבה נפרדו, אוסטין נתקל בטעות בבחור נאה ומסתורי, האם הבחור יצליח לגנוב את ליבו השבור של אוסטן ולחבר אותו? ומה יקרה כשבן זוגו האכזרי לשעבר לא ירפה ממנו בכזאת קלות...
