(רק אומרת שאני כותבת את זה מנקודת מבט של אוסטן)
"שששששש... הכל יהיה בסדר"
אני שומע כמו מתוך חלום.
המילים האלה מרגישות כאילו הן באות מתוך ערפל, אני לא מצליח לנשום. אני מיד חוזר למציאות ומבחין באיזו סיטואציה אני נמצא.
הנשימות שלי חזקות וקצרות, והלב חובט לי בחזה מנסה לצאת החוצה.
העיניים שלי מתגלגלות אחורה וסחרחורת מתחילה לעטוף אותי.
"היי.. היי... ששש הכל בסדר. הכל יהיה בסדר אני מבטיח"
אני מרגיש יד מלטפת את השיער שלי ואת הידיים שלי. מנסה להחזיר אותי למציאות הקשה שאני כל כך לא רוצה להימצא בה.
"תביאי מים!" אני שומע קול עמוק צועק. "הוא הביא איתו תיק?.. זה התקפים שקורים לו המון?. יש לו כדורים למצב כזה?... כל דבר שיכול לעזור" אני שומע אותו שוב מדבר.. ומדבר המון *למה הקול שלו כזה עמוק ומרגיע?* אני חושב בראשי.
העיניים שלי עצומות, אין לי מושג מה קורה סביבי, אני מרגיש כאילו אני בעולם משל עצמי.. לא קשור לסבל ולטראומה שהגוף שלי עובר כרגע.. לא קשור לאף אחד...למה לא להישאר כאן?.. זה מקום בטוח בשבילי..נוח..שקט...למה אני צריך לחיות בעולם של סבל?...
אני מרגיש משהו רטוב נוגע לי בלחיים, עיני נפקחות באחת. אני מסתכל סביב ורואה גבר מנגב את פני עם כפות ידיו..מנגב את הדמעות שלי.
הנשימות שלי מתחילות להאט ולהירגע.. הן כבר לא קצרות וחזקות. הלב שלי מתחיל לדפוק בקצב רגיל וגופי מתחיל להרפות מהלחץ.
יבבה חלושה יוצאת מפי.. הוא שוב עושה את זה. מלטף את ראשי בעדינות מנחמת כל כך. *אני רוצה לישון* אני מעיף מבט אחרון סביב ורואה את מייקה ואנג'לה מסתכלות עלי בדאגה, אני נרדם.
(חוזרת לנקודת מבט כללית)
"הוא נרדם?" מייקה שואלת בדאגה. "כן. אני חושב שכדאי שניתן לו לנוח, הגוף שלו עובר משהו לא קל והוא זקוק למנוחה הזאת" הברמן משיב. "בואו נצא החוצה, אני אתן לכן משקה קל, אתן לא צריכות לשלם זה עלי" הוסיף
כעבור שעתיים וחצי
הבחורות מנהלות שיחה נוחה עם הברמן בזמן שהוא משרת לקוחות. מעבירים את הזמן במתח ודאגה לבלונדיני שישן בחדר הסמוך לבר.
(נקודת מבט של הברמן)
מייקה קמה בפתאומיות.
אני מרים גבה ומסתכל עליה בשאלה. "אני לא מסוגלת יותר, אני הולכת לראות מה איתו" היא אומרת לאנג'לה, אני ממשיך לתת שירות ללקוחות שמגיעים למה דווקא היום יש כל כך הרבה לקוחות!! אני חושב בעייפות ומגלגל את עיניי. אני רואה אותן הולכות לחדר הצדדי, מייקה נכנסת ואנג'לה מחכה בחוץ.
אני יודע שאני לא אספיק לדבר איתן שוב להיום אז אני מוציא את הפנקס והעט שלי מהכיס של הסינר. אני כותב להן את המספר והשם שלי ומתזכר אותן לספר לי מה שלומו.
05x-xxx-xxx
היי מצטער אם אני מחטט אני פשוט מאוד דואג ואשמח שתכתבי לי מה שלומו בכל זמן שתוכלי!
אני רואה את מייקה יוצאת מהחדר עם אוסטן.
הוא נראה עייף עד כדי כך שזה גורם לי להיות קצת עצוב בשבילו. כשמייקה עוברת קרוב מספיק אני דוחף את הפתק אל תוך ידה וממשיך בעבודה. היא מחייכת לעברי ויוצאת מהמועדון עם אנג'לה ואוסטן לצידה.
אני מסיים את העבודה מאוחר בלילה ונועל את הבר. הרחוב חשוך ואני מתחיל לצעוד לכיוון הבית שלי. למה אני צריך להיות כזה מפגר ולא לבוא עם הרכב? אני חושב לעצמי בעצב.
באמצע הדרך הטלפון שלי מזמזם ואני פותח אותו ומגלה הודעות ממספר לא מזוהה.
עיני מתעקמות בחיוך כשאני מבין שזו מייקה.
"הוא בסדר" היא כותבת
"יופי אני שמח. בבקשה תעדכני אותי עוד בהמשך ואני מקווה שתמשיכו להגיע לבר"
אני עונה מתוך נימוס.
אני חוזר להסתכל על הרחוב החשוך. וממשיך לצעוד לדירה הקטנה שלי. אני נכנס הביתה מתארגן לשינה ולא חושב יותר מידי על אירועי היום.
אני מתכסה בסמיכה ועצם עיניים, שוקע עמוק בשינה.
היייי חזרתיייי. סליחה!!! שמעו אני לא טובה בלעמוד בזמנים שאני מציבה לעצמי... מקווה שלא נטשתם. למרות שאהיה מאוד מופתעת אם לא נטשתם את הסיפור כבר. אבל לכל מי שכן קורא את זה תודה רבה לכם ונתראה בפרק הבא!! 3>
YOU ARE READING
הפרידה ששינתה את חיי
Romanceאוסטן וויליאמס הוא בחור בן 19, שנפרד מבן זוגו האובססיבי שלא הרפה ממנו מאז גיל 15, בתקופה שבה נפרדו, אוסטין נתקל בטעות בבחור נאה ומסתורי, האם הבחור יצליח לגנוב את ליבו השבור של אוסטן ולחבר אותו? ומה יקרה כשבן זוגו האכזרי לשעבר לא ירפה ממנו בכזאת קלות...
