וואנשוטים שלי

לספר את הסיפור (פג)

פרסי ג'קסון ישב בבית שלו ברומא החדשה, הוא שתה קפה עם אשתו אנבת צ'ייס-ג'קסון כזואי ג'קסון התפרצה הביתה, תיק בית הספר שלה עדיין על גבה
"אבא! אמא!"
"מה זואי?" פרסי ציחקק והרים את הילדה בת השבע באוויר
היא עוד הייתה קטנה מכדי שמפלצות יתייחסו אליה, אז היא נהנתה מחיים רגילים
לבינתיים
פרסי קיווה שבגלל שהיא נצר מפלצות לא יתייחסו אליה כל כך, אומנם נצר של פוסידון ואתנה, אבל נצר.
"אבא! תוריד אותי! אמא! תגידי לו!"
אנבת ציחקקה
"מוח אצה! תוריד אותה!"
פרסי הוריד את זואי, קרץ לה ולחש
"אנחנו לא אוהבים להסתבך עם אמא"
זואי ציחקקה לעצמה וחשבה שאם יש מישהו אחד שיכול למנוע מאבא שלה לעשות משהו, זאת אמא שלה
"בכל מקרה, זואי, באת להגיד לנו משהו?" שאלה אנבת
"אז ככה" זואי דיברה בקצב מהיר "בדרך חזרה הביתה פגשתי את סופיה-"
אנבת ופרסי חייכו למשמע השם של הבת של חבריהם, ג'ייסון ופייפר
"-והיא סיפרה לי על משהו שאבא שלה סיפר לה ואני רוצה לדעת למה לא סיפרתם לי!" היא דרשה, משלבת את ידייה
החיוך של פרסי נשאר אותו דבר, אבל אנבת, שהכירה אותו טוב כל כך, ראתה שהיה בו משהו טיפה מזוייף
"ומה היא סיפרה לך מתוקה?" הוא שאל
"היא סיפרה לי שהייתם במסע ביחד, אתה ואמא ודוד ג'ייסון ודודה פייפר ודוד פרנק ודודה הייזל ודוד ליאו, ופגשתם מפלצות ונלחמתם בהן!" היא אמרה בהתלהבות ואנבת חשבה לעצמה עד כמה נחמד זה שהיא מתלהבת ככה מהסיפורים, במקום להיות מבועתת מהם
"את באמת רוצה שנספר לך?" שאל פרסי, וזואי הנהנה בהתלהבות
"מוח אצה..." אנבת אמרה בטון חושש
פרסי שלך אליה מבט מרגיע ואז הושיב את זואי על ברכיו
"זואי, מתוקה, את כבר יודעת על העולם שלי ושל אמא, נכון?"
היא הנהנה
"אז את יודעת שזה אולי נשמע מלהיב בסיפורים, אבל כשאתה חווה את זה בעצמך, זה פחות נחמד, ואני מבטיח לך מתוקה, שיום אחד נספר לך את כל הסיפור, אבל היום הזה לא יהיה היום, בסדר?"
זואי בחנה לרגע את עיניו של אביה, והחליטה להנהן, כי היא ידעה שאם אבא ואמא שלה הבטיחו משהו, הם יעשו הכול, כדי לקיים אותו
"יופי, עכשיו מה דעתך לרוץ לבית של דוד ג'ייסון ולשאול אותו אם הוא ופייפר רוצים להצטרף אלינו לארוחת ערב?"
הילדה הנהנה בהתלהבות מחודשת ורצה החוצה

"מוח אצה, ממה אתה מודאג?" שאלה אנבת, שהכירה אותו מספיק טוב כדי לראות מתחת למסכה שלו
"חכמולוגית שלי, תמיד יודעת מה אני באמת מרגיש, אני מודאג מזה שאני לא יודע מתי אני יהיה אמיץ מספיק כדי לספר לה את הסיפור שלנו, אבל אני גם לא רוצה שהוא יעלם, ואת יודעת, למרות שאנחנו ברומא החדשה..."
"אתה דואג שתמות לפני שהספיק לספר לה?"
פרסי הנהן
"אוקי, מוח אצה, אני לא מרשה לך למות, לא לפני ולא אחרי שנספר לה, אבל אני מבינה את הדאגות שלך, אז... מה דעתך לספר את הסיפור שלך?"
"את מתכוונת-"
"כן."
פרסי הנהן ורץ אל החדר שינה שלו ושל אנבת, שם עמד שולחן שהיה די פנוי, כי לאנבת היה חדר עבודה שלם משל עצמה...
הוא פתח את המגירות, בזו אחר זו
במגירה השלישית הוא סוף סוף מצא את מה שחיפש
מקליט קול ישן שליאו נתן להם פעם כמתנה

הוא התיישב על המיטה, נשם עמוק פעם אחת, ולחץ על הכפתור הדלקה
אור אדום הבהב, מסמן שהמכשיר התחיל להקליט

"תשמעו," פרסי אמר "לא בחרתי להיות חצוי..."