וואנשוטים שלי

הפזמון

"קדימה, תשירי" הוא אמר ודחף לי את המיקרופון ליד "שמעתי שאת זמרת מדהימה, קדימה, את יודעת שאת רוצה את זה" הוא קרץ

והוא צדק, כל כך, כל כך רציתי לשיר, השתוקקתי לפתוח את הפה ופשוט לשיר
לשיר על כל מה שעברתי
לשיר על כל מה שאני מרגישה
לשיר על כל עצב, כל שמחה
לשיר על הכול

ואז עלה למוחי אותו יום, אותו יום מקולל

"קדימה מותק" אבא שלי אמר "הבמה שלך"
חייכתי ולקחתי את המיקרופון מידו
עליתי לבמה, תשואות הקהל ממלאות את אוזניי
ואז הלהקה התחילה לנגן, ואני התכוננתי לתחילת השיר
אבל... ברגע שפתחתי את הפה...

שרתי את השורה הראשונה, והכול היה בסדר
וגם השורה השנייה
ואז הגעתי לפזמון
הכול השתתק
הקהל לא מחא כפיים, או שר איתי
הלהקה לא ניגנה
זמרי הרקע השתתקו

ואז, אחד אחד, הם התחילו ליפול, במבט מזוגג, הם פשוט התרסקו על הרצפה, לא משנה מה היה מתחתיהם
הפסנתר פלט צליל חד כשהנגן התמוטט עליו
ואני רק בהיתי באימה
אימה מוחלטת
כי ידעתי, ידעתי איכשהו, שהכול בגללי
כל זה בגללי
בגלל השירה שלי

מאותו יום לא שרתי יותר

אומנם אחר כך הודיעו הרשויות שהכל בסדר, שהייתה דליפת גז, ושכולם בסדר
אבל לא העזתי לקחת את הסיכון הזה שוב

ועדיין, השתוקקתי לקהל, לתשואות שלו
אבל הנדתי בראשי
"לא, תודה ג'ייק" אמרתי לו בחיוך
הוא הנהן כעבור רגע, והלך
יצאתי החוצה
הרצון לשיר בער בכל גופי, שורף אותי
רצתי
רצתי יותר מהר מכפי שאי פעם רצתי, בעוד הרצון לשיר נותן לי את הכוח והמהירות
הגעתי ליער, נכנסתי לתוכו, עמוק יותר ויותר, אני לא יכולה להסתכן שמישהו ישמע אותי

כשהחלטתי שהגעתי עמוק מספיק, התיישבתי על האדמה, מסדירה לרגע את נשימתי, שמלתי הכחולה מדגדגת את רגלי, מתלכלכלת, אבל למי אכפת?

פתחתי את הפה
ושרתי

שרתי שיר ערש ישן שזכרתי
וזה היה נפלא
סוף סוף, אחרי יותר מידי זמן, שרתי

הגעתי לפזמון הראשון, אבל לא הספקתי לעבור אפילו שורה לפני שראיתי צללית של אדם מתקדם לעברי

הפסקתי מייד, אבל כבר שרתי את השורה הראשונה של הפזמון
וזה תמיד הפזמון
אבל האדם לא התמוטט, עיניו לא היו מזוגגות
הוא רק חייך אלי ואמר
"סוף סוף, מצאנו אותך"