וואנשוטים שלי

השדים שבצללים

אף אחד מעולם לא ידע עליהם.
אף אחד גם מעולם לא יידע.
אסור שמישהו יידע, כי אם מישהו יידע, הוא ישאל עליהם, וזה כל מה שהיה דרוש כדי למוטט את החומות הגבוהות שכל כך התאמצתי לבנות.
החומות שבניתי במהלך שנים של צחוק וחיוכים, במהלך שנים של כאב ואובדן.
והשדים האלו, שמתחבאים בצללים, אין מקום שאפשר להתחבא מהם.
ולפעמים אתה מתמלא כעס, כעס על זה שהעולם לא הוגן, שהוא היה חייב להרוס לך הכול
כעס על זה שלא יכולת לעשות כלום, ובכל זאת אתה מרגיש אשמה נוראית, שמוחצת כל איבר ואיבר בגוף שלך, לא נותנת לך לנשום, לא נותנת לך לחשוב.
ואז הכעס הולך, ואת מקומו תופס ייאוש
ואתה מסתכל במראה, ורואה ידיים שיש עליהן דם.
מסתכל במראה, ורואה עיניים שאיבדו הכול.
מסתכל במראה, ורואה את כל מי שאבד.
מסתכל במראה, ורואה את השדים שבצללים, שבאים בזמנים הכי דפוקים שאפשר לדמיין, נחושים להרוס את הרגעים הקטנים הכי שמחים שלך.
אז אתה חייב לצחוק, ולחייך, ולדחוק אותם עוד יותר לפינה.
בידיעה שאחר כך הם יכו בך בעוצמה משולשת, אבל לפחות תהיה לבד.
כי אסור שאף אחד יידע.