וואנשוטים שלי

האדישות הזאת, שהרגה את אימי

מבוסס על חלום שחלמתי

אני רואה את הבניין מולי ורצה אליו, קופצת מעל המעקה ועולה במדרגות
הגיע הזמן
אני מגיע לקומה המיועדת ומציצה מבעד לדלת, מחזיקה את אקדחי הטעון בידי, וכמו שחשבתי, הוא היה שם, יושב על ספה זוגית, לידו הייתה ספת יחיד, שעליה ישבה מישהי מוכרת. נטלי.
הייתי צריכה לגייס את כל כוחי כדי להתמקד ולהזכיר לי שהיא לא המטרה, משימה אחת בכל פעם
שניהם ישבו והתעמקו במסמכים
בצעד אחד סגרתי את הפער והצמדתי את אקדחי לצווארו
הוא קפא, ונטלי שלחה את ידה לחגורה, איפה שכנראה מוחבא אקדח
"שלא. תעזי." אמרתי וכיוונתי את האקדח אליה
היא קפאה במקומה
"נועה"
"נטלי"
"אמ... מה קורה פה?" הוא שאל
"ג'ון תכיר את נועה, היא-"
"זה לא משנה" קטעתי אותה וכיוונתי את האקדח חזרה אליו "מה שכן משנה, זה שאתה בא איתי" הוא הרים את ידיו וקם לאט מהכיסא
"נועה, תפסיקי, זה נהיה מגוחך" נטלי אמרה והתחילה לקום
"שבי." אמרתי והצמדי את האקדח לגב של ג"ון
"לא" היא אמרה וקמה
"אם את לא יושבת, עכשיו, אני נשבעת לך נטלי, שאני ארה בג'ון"
"את לא תעשי את זה"
"אל. תנסי. אותי."
היא הוציאה את האקדח שלה ולא היה לי זמן מיותר
כיוונתי אל החזה שלה
ולחצתי על ההדק

וכלום לא קרה

"פאק!"
נטלי גיחכה וכיוונה את אקדחה אליי
הרמתי ידיים בזהירות
"בדיוק כמו אימך, נכשלת בדברים הקטנים"
"שלא תעזי לדבר על אמא שלי!"
"קדימה, נועה, בואי נשב לדבר. ג'ון, רד למטה"
ג'ון הנהן ונעלם מהחדר
מהלך טיפשי, נטלי.
"קדימה, נועה."
חשקתי שיניים אבל התיישבתי על הספה, היא השאירה את האקדח מכוון לראשי
"נועה-"
"מה את רוצה?"
"ישר לעניין, אהבתי, בכל מקרה, אני רוצה שתעשי משהו בשבילי"
"אני אעשה את זה"
"נועה- רגע מה?"
"אמרתי שאני אעשה את זה, מה שזה לא יהיה"
מרוב הפתעה היא הנמיכה קצת את אקדח, ולזה בדיוק חיכיתי
זינקתי ובעטתי ביד שמחזיקה את האקדח, בדיוק כשהיא ירתה, הכדור נפלט ופגע בתקרה, ממטיר אבק ושברי זכוכית על שתינו
זזתי בזמן, מתחמקת משברי זכוכית אבל היא לא, ורסיסים חדים פגעו בה
בזמן שהיא הייתה מנוטרלת רצתי משם, ירדתי במדרגות במהירות, ולמרבה הפלא, אף אחד לא ראה אותי
התחלתי לרוץ
ואז שמעתי את קולה של נטלי
"תתפסו אותה!" היא אמרה
הסתכלתי אחורה וראיתי את ג'ון ועוד כמה חברים של הסוכנות רודפים אחריי
בחוץ עדיין חגגו וזה עזר לי, זיגזגתי בין אנשים, אבל לא משנה מה עשיתי, הם עדיין רדפו אחריי
הגברתי את מהירות הריצה שלי ומייד אחרי עיקול נכנסתי לבניין עגול, גבוה ולבן
בפנים היו ילדים
המון ילדים
בנים ובנות
הבגדים שלהם היו בלויים והם שיחקו בצעצועים מרוטים
אבל זה כל מה שהצלחתי לקלוט בשבריר השנייה שהייתה לי
ראיתי מדרגות ורצתי אליהם, שומעת את קולות הסוכנות מאחוריי
רצתי ורצתי, וכל דלת שהגעתי אליה הייתה נעולה
המשכתי לרוץ עד שהגעתי לסוף גרם המדרגות
לא טוב
הדלת לגג הייתה פתוחה, אבל זה לא עזר לי בהרבה
הייתי בראש בית יתומים (נראה לי), בלי אפשרויות בריחה, ובלי נשק
וכל הסוכנות מאחוריי
שמעתי קול דלת נפתחת וקול צועק
"היא הייתה פה!"
עוד ועוד קולות של רגליים, קולות של ילדים צורחים ובוכים
אני חייבת למצוא נשק!
חיפשתי על גופי בטירוף, אבל כל מה שמצאתי היה את הפגיון הקטן במגף, שלא יעזור לי אם מישהו יבוא עם רובה M16 ויחסל אותי
ואז ראיתי נצנוץ כסוף בין כל הבוהק הלבן
הלכתי אליו בזהירות, וגיליתי אקדח קטן, בדקתי את המחסנית שלו, והיא הייתה מלאה
טוב, זה לא הרבה, אבל זה גם משהו

הבנתי שעל הגג לא יהיה לי שום יתרון, אז ירדתי לאט במדרגות, הצעקות התחזקו והבנתי שהם עוברים חדר חדר
אם הם סוכנים של הסוכנות, בטח יהיו להם רובי M16, אולי קצת M24... אבל לא רציתי להרוג אותם, הם רק ממלאים פקודות, הסיכוי הכי טוב שלי היה לנסות לברוח מהבניין בלי שיראו אותי.

וזה די הצליח לי!
כלומר, עד שיצאתי מהבניין...

ירדתי חדר חדר, עוקפת את כל הסוכנים בזהירות, הגעתי לחדר קרקע ולא היה שם אף אחד
משהו פה חשוד
שמעתי קול צועק למישהו לחזור למטה
אין לי הרבה זמן לחשוב...
הסתכלתי סביבי וראיתי חלון בצד האחורי, מעולה.
יצאתי דרך החלון, הסתובבתי והתחלתי לרוץ
ואז ראיתי אותם
נטלי, ג'ון וכמות לא מבוטלת של סוכנים, הקיפו את הבניין
"שיט"

מישהו צעק "הנה היא!"
ואני התחלתי לירות
לא באמת כיוונתי, לא הייתי צריכה, כל ירייה שלי פגעה במישהו, אבל לא משנה כמה הורדתי, הם המשיכו להתקדם, עד שבסופו של דבר נגמרו לי הקליעים
נטלי קלטה את זה, הרימה שני אצבעות וסובבה אותם בשני מעגלים ואז הצביעה איתם קדימה
זיהיתי את הסימן, הוא אומר 'תעצרו אותה'
שני סוכנים מיהרו לעברי, לקחו לי את הנשק (שגם ככה היה חסר תועלת), אחד הצמיד אליי את הM16 שלו והשני החזיק את ידיי מאחורי גבי

עיניי נפגשו בעינייה הירוקות של נטלי
מבטה לא השתנה
מבטה לא השתנה אף פעם
האדישות הזאת, שכל כך שנאתי
האדישות הזאת, שהרגה את אימי

הרמתי את ברכיי בכל הכוח והגבר שהחזיק בי התקפל, בעטתי לו בראש והוא התעלף
לפני שהשני הבין מה קרה, בעטתי גם בו בראש, והוא נפל, לקחתי לו את האקדח וכיוונתי לנטלי
הסוכנים מיהרו לכוון אליי אקדחים אבל נטלי הרימה יד
"נצור אש" היא אמרה
היא התקרבה אליי
"למה את עושה את זה?" היא שאלה
"נטלי, אני נשבעת לך, אם את מתקרבת עוד צעד אחד, אני ארה בך."
"את לא תעשי את זה, אם תעשי את זה את תמותי"
"אני כנראה גם ככה אמות, אז אם כבר, אני אקח אותך לקבר איתי"
"נועה, תחשבי בהגיון. יכולת להיות סוכנת כל כך מוצלחת. למה את מבזבזת את עצמך? אני מבטיחה לך, מילה שלי, אם את תבואי איתי עכשיו, אני אדאג, אישית, לכך שכל החובות נגדך ימחקו"
"כאילו המילה שלך שווה משהו, וחוץ מזה, נטלי, אני נשבעת לך בנשמתה של אימי, הדבר האחרון שאעשה הוא להצטרף לסוכנות"
"למה את כזאת עקשנית?!"
סוף סוף הצלחתי לשבור את מסכת האדישות שלה, ולהכעיס אותה, זה טוב, אנשים כועסים עושים טעויות, וידעתי שהדבר שהכי מכעיס את נטלי זה שהיא לא מצליחה להשיג משהו
הרי זה מה שהרג את אימי

"אני עקשנית מטבעי"
היא חזרה לאדישות שלה
"למה את יוצאת נגד הסוכנות? את ידעת מהרגע הראשון שלא תשרדי הרבה זמן. לא נגדנו."
"את יודעת בדיוק למה"
"תמיד נתת לרגשותיך להתגבר על ההגיון שבך, אולי לא היית יכולה להיות סוכנת מוצלחת כל כך..."
הזזתי את שפתיי אבל לא אמרתי כלום, ונטלי שחשבה שלא שמעה טוב, התקרבה
"מה אמרת?" היא שאלה
חייכתי, והוצאתי את הפגיון הקטן שלי מהמגפיים, הצמדתי אותו לצווארה של נטלי ואמרתי
"אם מישהו פותח באש, אני הורגת אותה"
אני לא מאמינה שמצאתי שימוש לפגיון הזה
ואז הרגשתי את זה
משהו חד ננעץ בגבי
לא היה לי כואב, רק... מטושטש
חץ הרדמה
התחלתי לאבד את הכרתי, הסכין נפלה לרצפה ואיתה גם אני
נטלי נעמדה מעליי וחייכה
"את רואה נועה? את תמיד תפסידי אם תהיי נגדי"
הפנים האלו!
הפנים המושלמות והאדישות האלו!
הם מילאו אותי בכעס
והדבר האחרון שעשיתי לפני שנתתי לאפלה לקחת אותי, היה להרים את הפגיון ולחתוך חתך רחב בפניה של נטלי
זה ישאיר לה צלקת
שמעתי צרחות, אבל זה נשמע כאילו שאני מתחת למים
ואז נתתי לאפלה לסחוף אותי