וואנשוטים שלי

לא. אכפת. לי.

רעש ירייה הדהד בחדר, והאקדח של ליאו העלה עשן
רציתי לצרוח
רציתי לצעוק
אבל עמדתי קפואה במקום, צופה בגופתו של אחי נופלת על הרצפה, אדום מכתים את החולצה המלוכלכת שלו, פניו היו קפואים, והרגשתי פתאום את הראייה שלי מטשטשת.

אני דיי בטוחה שהייתי אמורה לשמוע את החבטה של הגוף פוגע ברצפה, אבל לא שמעתי כלום
כלום
לרגע אחד, הכל היה ריק
לא שמעתי כלום
לא הרגשתי כלום

ואז הרגע עבר

הצלצול של הירייה הדהד לי באוזניים ושמעתי קולות צועקים, אבל הייתי מטושטשת מדי כדי להבין מה הם אומרים, האקדחים ירדו וג'יימס התחיל לצעוק על ליאו

פתאום רגש אחד חדר את הקרח שכיסה אותי.

כעס

התנפלתי על ליאו בידיים חשופות, זה כנראה לא היה הדבר החכם לעשות, אבל למי אכפת?

שלחתי אגרופים מהירים לפניו ולגופו
"מה?!" אמרתי ושלחתי אגרוף לאפו
"נראה לך?!" אגרוף לבטן
"שאתה?!" אגרוף לסנטר
"עו-"
שתי ידיים עצרו אותי, מסובבות את ידי שלי מאחוריי גבי, מולי, ליאו עמד והבעת הכעס על פניו הייתה יכולה להמיס פלדה
אבל הלב שלי נעטף במשהו הרבה יותר חזק מפלדה

נעצתי בו מבט כועס חזרה
"תפסיקי. עם. זה. ע.כ.ש.י.ו" הוא אמר בקול קר שפעם היה מרעיד אותי
עכשיו זה לא הזיז לי את הזרת הימנית
"למה? מה תעשה לי?"
הוא רצה להגיד משהו אבל קטעתי אותו
"מה? מה תעשה לי?
תכה אותי? לא. אכפת. לי.
תיגע בי? לא. אכפת. לי
ת-"
הוא קטע אותי בשליפת האקדח שלו מהחגורה.
גיחכתי והמשכתי את המשפט
"-תהרוג אותי? לא. אכפת. לי.
הרגת אותו. אין לך שום כלי נגדי. כבר לא." אמרתי בקור ופניתי לחדר שלי

ולשם שינוי, הוא לא הלך אחריי

****

אחרי שעה של פריקה הבנתי שזהו זה
אני לא הולכת לתת לו לשבור אותי
לא שוב.

יצאתי מהחדר, וירדתי במעלית, מחכה בחוסר סבלנות שתגיע לקומה הראשונה, וכשזה קרה יצאתי במהירות, הולכת בראש מורם ועיניים קרות לעבר היציאה
"ולאן את הולכת?" הוא אמר
"לא עיניינך." התקרבתי עוד לכיוון הדלת והוא שלף אקדח
גיכחתי
"אתה לא תהרוג אותי ושנינו יודעים את זה."
הוא הרים את ידו
הכרתי את התנועה הזאת, ולפני שהשומרים שלו יגיעו אליי הוצאתי את הפגיון משרוולי
"את לא תצליחי לפגוע פה באף אחד" ליאו אמר בביטחון, וסימן לשומרים להתקדם
"אתה צודק" חייכתי אליו, ואז הפנתי את הסכין לצווארי

וכולם נעמדו, קפואים

"בלה" הוא לחש בקול מזהיר "תורידי את הפגיון"
גיחכתי
"תתן לי ללכת."
"לא יק-"
הידקתי את הפגיון
"אוקיי! אוקיי! חכי שנייה!" הוא אמר במהירות, ידיו שלוחות קדימה כמו כדי להרגיע חיה פראית
"למה? למה לי? אני הולכת ליאו. זה נגמר."
הוא התקרב עוד צעד אחד אליי
"אחורה!" צעקתי לו, מהדקת את הפגיון
"את לא תעשי את זה." הוא אמר, אבל קולו לא היה בטוח כבר
"אתה יודע שאני כן, ושנינו יודעים שאתה צריך אותי. אז זוז אחורה. עכשיו."
הוא הלך אחורה שני צעדים, וככה גם השומרים שלו
ויצאתי, סוף סוף, לא מפנה לא את הגב.

~~~~
כעבור חצי שנה

הלכתי למכולת, כמו כל יום רגיל
וברור שפגשתי אותו
מיהרתי להסתובב, איפה היציאה במקום הזה?!

"בלה!" הוא צעק, מתקדם צעד קדימה

אוי יופי, הוא זיהה אותי

לקחתי צעד אחורה

"בבקשה תחכי בלה, אני נשבע לך, אני אוהב אותך, אני יפסיק, אני יפסיק עם הכול, נעשה הכול כמו שאת רוצה, רק... תחזרי"

הסתכלתי לו בעיניים, הוא באמת רצה שאני אחזור, הוא באמת היה צריך אותי
הוא באמת אהב אותי

אבל לא יכולתי לתת לליבי להישבר, לא שוב

"בבקשה בלה, אל תעזבי אותי
הוא אמר, שם לב להיסוס שעל פניי'

אבל הנדתי בראשי

לא משנה כמה הוא אהב אותי עכשיו, לא יכולתי לשכוח, לא עם כול מה שקרה

אז הנדתי בראשי, ורצתי משם

כי הסיפור שלי לא נגמר בסוף מהאגדות
הסיפור שלי הוא טרגדיה