שני הגברים בחנו זה את זה במבטם. הם שתקו, אך השתיקה לא הייתה טעונה ומביכה. זה היה שקט טוב, שרלוק חשב.
כריסטופר היה זה ששבר את השתיקה לבסוף. "נו?"
"מה 'נו'?"
"לא נפגשנו כמה שבועות, ועכשיו אתה פה. קרה משהו?"
"קרה הרבה."
"זה היה 'הרבה' טוב או 'הרבה' לא טוב?"
חיוך רחב נפרש על פניו של שרלוק. "ה'הרבה' הכי טוב שאי פעם היה לי."
כריסטופר חייך. "אני מקשיב."
"אני יכול להסתכל עליו סוף סוף, אתה מבין. לא עוד מבטים חטופים, בלי תירוצים של 'זה בשביל ניסוי' או 'אני צריך להסיק משהו'. גם הוא מסתכל עליי, פתאום. מוזר לי שאני יכול פשוט להתקרב ולנשק אותו. הוא שלי. זה כמעט טוב מכדי להיות אמיתי, אני בקושי מסוגל להאמין לזה."
חיוכו של כריסטופר התרחב. "איזה יופי, שרלוק! אתה שמח שזה הסתדר?"
שרלוק הנהן, עיניו בורקות. חתיכת שינוי מהאדם הרציני, הקר והסרקסטי שנכנס לאותו החדר לראשונה.
"אם היית יכול לחזור בזמן ולומר לשרלוק של לפני שבועיים את מה שאתה כבר יודע היום, לומר לאותו שרלוק שרצה רק לברוח מהכול שבקרוב הוא יהיה מאושר כל כך..?"
"לא הייתי מאמין לעצמי. זה נשמע כל כך תלוש מהמציאות, אופטימי מדי. לא הייתי מאמין שהמזל שלי יכול להיות טוב כל כך. אני לא אדם שהחיים מחייכים אליו, אני אדם שמגיע לכל מה שהוא מגיע בעזרת הרבה עבודה קשה. וגם אז יש לדברים נטייה להתפורר לי בין הידיים."
"אבל ג'ון לא התפורר."
"ג'ון מעולם לא התפורר. הוא היה- הוא עדיין- הדבר היציב היחיד בחיים שלי."
ג'ון ישב על הספה וקרא עיתון כששרלוק נכנס לדירה.
מבלי להרים מבט, הוא אמר: "יש לך חביתה במטבח. לך לשם."
שרלוק הרים גבה ופשט את מעילו, ואז ניגש אל ג'ון והתיישב לידו. הוא רכן קדימה- וג'ון נסוג לאחור.
"שום נשיקות עד שאתה מכניס משהו למערכת העיכול שלך. בטח לא אכלת כלום מאז הטוסט שהכנתי לך לארוחת הבוקר."
שרלוק מצמץ כמה פעמים, אך בסופו של דבר נאנח וקם מהספה.
העובדה שהאוכל היה קר לא הפריעה לו במיוחד, והוא חתך אותו לחתיכות גסות וכילה אותו במהירות. כשחזר לספה, ג'ון רטן משהו על הצלחת שנותרה על השולחן אבל התרצה.
הוא רכן קדימה והדביק נשיקה על שפתיו של שרלוק. "אני גאה בך."
"בסך הכול אכלתי."
"בשבילך זה הרבה מאוד." שרלוק רטן משהו, וג'ון צחק ונישק אותו שוב. "מתלונן?"
"לא, הצדק איתך. כרגיל."
