כורסה. כינור. חלוק מעל הפיג'מה. מדבקת ניקוטין. תעלומה מסובכת המחכה לפתירה, ושקט. בית ריק.
תנאים אופטימליים למחשבה מאומצת.
דקה, שתי דקות, כמעט פריצת דרך-
צלצול טלפון. אנחת ייאוש.
"מה?"
"שלום שרלוק," הוא נשמע דואג מעט מעברו השני של קו הטלפון. "מה שלומך? מה קרה? הרי אני מניח שלא התקשרת אתמול בשעה ארבע לפנות בוקר בלי סיבה מיוחדת..."
"הו, כריסטופר. שלום. היה משבר בלילה, אך אני מניח ש... דחיפותו פחתה."
"הבנתי אותך; לא שיחה לטלפון. מה אתה אומר, נקדים את הפגישה הבאה? פגישת חירום באמצע השבוע?"
שרלוק עצם את עיניו ונשף אוויר. "כן."
"מחר?"
"בשעה הקבועה?"
"בוודאי."
"ניפגש." שתיקה קצרה. "כריסטופר... תודה."
הוא שמע חיוך בקולו של הפסיכולוג. "בשביל זה אני פה. שיהיה יום טוב."
שרלוק זרק את המכשיר על הספה והתיישב שוב על הכורסה. טווח הראייה שלו למטבח היה מוגבל בגלל כיסאו הריק של ג'ון, שחסם את שדה ראייתו. הכיסא הטיפשי הזה, מזכיר לשרלוק שהוא לא שם בכל פעם בה היה בעבודה או אצל אחת החברות המתחלפות שלו.
יום אחד זה עוד יהיה קשה מנשוא ושרלוק ימצא דרך להיפטר ממנו, מהכיסא המטופש הזה.
שרלוק נשף אוויר בתסכול קם מהכורסה ובעט בזו של ג'ון. הוא קילל בקול.
נשמע קול קרקוש מתכת ואז גוש בהיר מיהר לעברו וזינק עליו. שרלוק הרים את סטאן בידיו וליטף אותו, ואז התיישב בשלישית. הוא הצמיד את פניו לפרווה החלקה, שואף את ריחה הנקי. סטאן סובב אליו את ראשו וליקק את אוזנו, ושרלוק חייך. הוא הוריד את סטאן בזהירות לרצפה והושיט לו את אחד הצעצועים שהיה בקרבת מקום. סטאן הסתער עליו.
שרלוק הרים שוב את הטלפון מהספה כמה דקות מאוחר יותר.
אני צריך אותך. בוא.
SH
אני בפגישה.
JW
דחוף. 221 ב', נצא ברגע שתגיע.
אני לא מבין מה הדחיפות הגדולה, שרלוק. אני בעבודה.
בבקשה.
נשמעה דפיקה בדלת כרבע שעה מאוחר יותר.
שרלוק חייך.
הם הגיעו לזירת הפשע. הקורבן היה שרוע על הרצפה, מדמם קשות מפצע שנוצר בקדמת גופו.
שרלוק רכן לידו. הוא כמו צילם במוחו את צורת הפצע ואת שאר הרמזים שאיתר, ואז סימן לג'ון להתקרב. הרופא החליף אותו ליד הגופה.
