דלת חדר השינה של שרלוק הייתה פתוחה כשג'ון הלך במסדרון בדרכו למקלחת הבוקר. הוא העיף מבט מהיר אל תוך החדר, אבל שרלוק לא היה שם.
ג'ון כיווץ את גבותיו. השעה הייתה שש בבוקר- הבלש מעולם לא היה ער בשעה הזו. ומלבד זאת, הקומה העליונה הייתה ריקה, מהסלון לא בקעו צלילי מוסיקה והמטבח- טוב, למען האמת, ג'ון לא היה צריך לבדוק במטבח. שרלוק לא נכנס אליו למטרה אחרת מניסויים, והשניים קבעו זה מכבר הסכם בו שרלוק לא מנסה כלום עד שמונה בבוקר. גם לגאון כמוהו לקח זמן מה להתעורר כמו שצריך, וג'ון ממש לא רצה מטבח עולה בלהבות.
המחשבה שהוא יצא לחקירת רצח דחופה עברה בראשו לרגע- אך הוא פסל אותה במהירות. שרלוק תמיד העיר את ג'ון כשיצא לחקור משהו, ללא התחשבות בשעה (הייתה אפילו פעם אחת בה הוא קפץ על קצה מיטתו של ג'ון, כמו ילד קטן, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר. לקחו לג'ון דקות ארוכות להסדיר את נשימתו לאחר מכן).
ג'ון משך בכתפיו ונכנס לחדר האמבטיה. יש סיכוי גדול יותר שיוכל לחשוב על התשובה הנכונה לאחר שהמקלחת תעיר אותו.
קול חבטה גרם לו לכרוך מגבת סביב מותניו, לחטוף את תרסיס האפטרשייב שלו ולצאת מהמקלחת, יד אחת אוחזת במגבת והשנייה בכוננות על לחצן ההתזה.
הוא עקב אחרי הקולות הנמוכים ששמע עד שהגיע אל המטבח. הוא נעמד במקומו וגלגל עיניים. "הבהלת אותי, שרלוק."
שרלוק סובב אליו את ראשו. "הוצאתי אותך מהמקלחת, אני רואה. מצטער, לא התכוונתי להפיל את זה." הוא הביט בו לרגע נוסף, ואז קימט את גבותיו. "אפטר שייב?"
"תשתוק, הייתי חייב לאלתר משהו."
"טוב, אני מניח שזה יכול להיות קטלני... תמיד אמרתי לך שהריח חזק מדי-"
"אויש, למען השם, שרלוק, תסתום ותן לי לחזור למקלחת. אני עדיין עם שמפו בשיער."
שרלוק גיחך.
"מה אתה בכלל עושה במטבח? לא סיכמנו שאתה מחכה עם הניסויים עד שעה מאוחרת יותר?" שאל ג'ון לאחר שסיים להתקלח, הפעם בלבוש מתאים לעבודה ובידו מגבת עמה ייבש את שיערו.
"אני לא עושה ניסויים הפעם," ענה שרלוק, "אני... מבשל. או לפחות מנסה לבשל... ג'ון, בוא תעזור לי רגע. איך בדיוק אמרת שהופכים חביתה? חשבתי שאם רק אסדר את הזווית של המרית-"
ג'ון הביט בו בהפתעה וניגש אל הכיריים. הוא העיף מבט אל תוך המחבת. "לא, שרלוק, לא עושים את זה ככה. זה שרוף לגמרי."
שרלוק נשף אוויר בתסכול. "לעזאזל עם זה. לעזאזל עם אוכל, לעזאזל עם אכפתיות, לעזאזל עם כריסטופר בראון."
ג'ון כיווץ את גבותיו. "מה הקשר של אדון בראון לכל העניין..?"
"הוא אמר לי שאני חייב להתחיל להראות אכפתיות לאנשים הקרובים אליי, ותראה מה יצא! אני לא מצליח."
"שרלוק, אתה יודע שהעיקר הכוונ-"
"-ככה מרגיעים ילדים בני שלוש שהכינו מתנה גרועה להורים שלהם, ג'ון. אל תנסה את זה עליי."
ג'ון גלגל עיניים, ואז עצר לחשוב. "רגע, להראות אכפתיות לאנשים הקרובים אליך... למי לעזאזל הכנת חביתה בשש בבוקר?"
"ניסיתי להכין חביתה, זה לא עבד במיוחד. אני מצטער."
ג'ון מצמץ כמה פעמים. "א- אני?" הוא טלטל את ראשו וצחק.
שרלוק כיווץ את גבותיו. "מה?"
ג'ון לא ענה. במקום זאת, הוא העביר את המגבת בשיערו פעם אחת נוספת ואז זרק אותה על השיש. הוא התקרב אל הכיריים. "בוא נראה כמה נזק עשית פה." ג'ון כיבה את האש וגירד את שאריות החביתה השרופות אל תוך הפח, ואז הניח את כל הכלים בכיור. הוא הביט סביבו בייאוש, על המטבח המלוכלך כולו בשברי קליפות. "אני חושב שאני אצא לאכול ארוחת בוקר בבית קפה. אתה יודע מה? מה דעתך להצטרף אליי?"
שרלוק הביט בשעון ועיקם את אפו. "אם תתעכב איתי שם אתה תאחר לעבודה- הפקקים מתחילים בעוד כחצי שעה, אני מניח שייקחו לך עוד-"
"השאלה היא אם אתה בכלל רעב בשעה כזאת של היום. אני יודע שאני כן, אבל אתה עם הרגלי האכילה שלך..."
"לך לעבודה. אני מצטער שעיכבתי אותך. ושלא הצלחתי 'להראות אכפתיות' או משהו מטופש כזה. ושהבהלתי אותך קודם כשהפלתי-"
"זה בסדר. היי, שרלוק, עצם ההתנצלות שלך בעצם מראה אכפתיות. תחשוב על זה." הוא לקח את הג'קט שלו, שהיה תלוי מאחורי הדלת. "אני יוצא. להתראות!"
