הם חזרו הביתה רק קרוב לשלוש בלילה שלפני חתונתם.
ג'ון לא הפסיק להתלונן על השעה המאוחרת, על העובדה ששניהם 'הולכים להיות ממוטטים מעייפות בחתונה שלנו, לעזאזל! הלקוח היה מחכה. זה אפילו לא היה מדורג כ9 הפעם, לפי מה שאמרת', על האמונה שאומרת שבני זוג לא אמורים לראות האחד את השני בליל טרום חתונתם, מפני שהדבר עלול להביא מזל רע לנישואין.
כשהתעוררו בבוקר, לעומת זאת, מצב רוחו היה מרומם בהרבה. הוא עזר לשרלוק לרכוס את כפתורי מקטורנו חרף העובדה שזה התעקש שהוא 'מסוגל לחלוטין לעשות את זה בעצמי, תודה רבה', והם בילו זמן רב בהרבה מהדרוש כשהתכוננו, בין אם בשל העייפות ששרלוק דאג להכחיש היטב ובין אם בשל כך שמדי כמה דקות היה אחד מהם נתקף באהבה ובהתרגשות פתאומית, והם עצרו כדי להחזיר לעצמם את נשימתם לאחר הנשיקה.
גברת הדסון פגשה אותם בסמוך לדלת הכניסה. היא הייתה לבושה בשמלה פרחונית אדומה, כפי שלמדה מתכנית ההלבשה ההיא של קוני פרינס, לפני זמן רב כל כך. היא צדקה, אדום באמת החמיא לגוון עורה, חשב שרלוק לעצמו. הייתה זו רק עוד מחשבה רנדומאלית כפי שמוחו נהג לחשוב כשהיה לחוץ, תשומת לב נוספת לפרטים קטנים וחסרי חשיבות.
היא פלטה מעין יפחה. "הבנים שלי גדלו כל כך..! כמה צעירים הייתם כשעברתם לכאן, ותראו אתכם עכשיו! שני בחורים נאים, בחליפות יפות כל כך..."
ג'ון חייך לעברה בחום ולחץ על ידו של שרלוק. "אני חושש שלא תיסעי איתנו, גברת הדסון, אנחנו יוצאים עכשיו. מייקרופט ישלח מכונית לאסוף אותך בעוד כשעה. אנחנו נעשה עוד... סיבוב קטן בדרך," ג'ון חייך בערמומיות, ושרלוק הרים גבה אך שמר על פיו סגור.
ג'ון סגר את הדלת מאחוריהם כשנכנסו ללימוזינה, והם החלו לנסוע.
שרלוק היה עייף מכדי להציק בשאלות, למזלו של ג'ון. הוא באמת לא רצה להתחיל להתחמק ממתן תשובה. העייפות שג'ון ידע שתשטוף אותו הייתה הסיבה העיקרית לתכנית הספונטנית שהוסיף ליום חתונתם, זו שבשבילה שלח הודעה בהולה לכל המוזמנים לאחר בשעה.
הם הגיעו ליעד מספר דקות מאוחר יותר, וג'ון תפס בידו של שרלוק ועזר לו לצאת מהלימוזינה, מעשה שגרם לשרלוק לגלגל את עיניו. הייתה זו מחווה מיושנת וקיטשית ברמה מחרידה, אבירית כמעט, אך היה משהו בעיניו המחייכות של ג'ון שגרם לו להחזיר חיוך.
שרלוק יישר את מקטורנו והביט סביב. עיניו קפצו במהירות מפרט אחד לאחר, תמונה מתחילה להיבנות במוחו –
ואז ידו של ג'ון לחצה על זרועו. "אל תנסה להסיק איפה אנחנו, אהוב. בבקשה, תן לי להפתיע אותך. רק הפעם."
שרלוק הביט בו לרגע קצר ואז הנהן. ג'ון לחץ שוב על זרועו וחייך. "תודה. ניכנס?"
החדר היה מלא באדים. במרכזו עמדו שתי מיטות גבוהות ובסמוך לקיר היה כיסא פנוי ולידו אחד שעליו הייתה מונחת ערימת מגבות בגדלים שונים.
"ספא?"
"חשבתי שאנחנו עלולים להיות עייפים מדי כדי להתחייב לדבר חשוב כמו 'בטוב וברע, בעושר ובעוני'."
שרלוק הרים גבה, וג'ון צחק. "קדימה, תוודא שאתה לא מקמט את הטוקסידו כשאתה מוריד אותו. הנה, אני אקפל. על הכיסא הפנוי."
הם נשארו בבגדיהם התחתונים כמה רגעים מאוחר יותר, נכנסו אל מתחת לשמיכות שעל מיטתם וחיכו. זוג מעסים נכנסו לחדר מעט אחר כך. ג'ון נמס מיד אל תוך המזרן, עיניו עצומות.
שרלוק, לעומתו, נאבק שלא להתפתל ולנער את הידיים הזרות מעליו. הוא שנא מגע, במיוחד מגע כזה, בעל קונוטציה אינטימית במידה מסוימת.
הוא הצטמרר והכריח את עצמו לנשום עמוק, אתה יכול לעשות את זה. ג'ון הזמין תור כדי שתיהנו ביחד, ואז כף ידו של ג'ון מצאה את שלו והוא הרגיש לחיצה מעודדת. הוא פקח את עיניו וראה את ג'ון מחייך, חצי באושר וחצי בדאגה. החיוך נמחק משפתיו כשקרא את הבעת פניו של שרלוק, והוא הכריח את עצמו לחייך שוב והתיישב. "טוב, אני, אהמ, חושב שזה לא יתאים לנו... תודה רבה. מצטער על הטרחה." המעסים הנהנו ופנו לצאת מהחדר, וג'ון שאל ממש לפני שעברו בדלת: "יש לכם ג'קוזי, במקרה?"
הם הגיעו לכנסייה הקטנה מאוששים וערניים יותר, בדיוק בזמן לטקס שג'ון השכיל לדחות בשעה.
קבלת האורחים הייתה צנועה ביותר, למרות שהיא הייתה עלולה להיות סגפנית הרבה יותר לולא ג'ון הטיל וטו על חלק גדול מהחלטותיו של שרלוק. כך היו גם טקס חילופי הנדרים ועמם הטבעות, ואחריהם טקס נאומי השושבינים.
ראשון נאם גרג לסטראד, השושבין של שרלוק (שנבחר משום שהיה חברו הקרוב ביותר של הנ"ל, אם לא כוללים את החתן). אחריו נאם מייקרופט הולמס, שהיה השושבין של ג'ון (הסיבה לבחירתו, לעומת זאת, הייתה שונה מעט; לאחר ששרלוק סירב לקחת אותו כשושבין, הם ניהלו ויכוח קצר על כך ש'אני לא אתן לזה לקרות, שרלוק, אח שלך לא יישב בחתונה שלנו כאורח מן המניין.'
'למה הוא בכלל צריך להיות שם?'
'אנחנו לא נכנסים לזה. הוא יהיה השושבין שלי, בסדר? אני רוצה. תינוק מגודל שכמוך.')
ולאחר מכן, כשהם רקדו ואלס, את הריקוד הראשון שלהם כזוג נשוי, קרובים כל כך עד שכל אחד מהם שמע את נשימותיו של השני, שרלוק הרגיש מעין אושר, מעין התרחבות של הלב, וחיוכו התרחב בהתאם. הקצב היה טוב, לא מהיר מדי ולא איטי מדי. הוא הרגיש את המוזיקה זורמת בגופו, מניעה אותו לאורכו ולרוחבו של החדר. רק שניהם היו קיימים באותו הרגע, ג'ון ושרלוק והמוזיקה והריקוד, ורגליו היו קלות כל כך עד שהיה מסוגל לשכוח שהוא עומד על אדמה מוצקה...
ואז השיר נגמר. המוזיקה פסקה, ובכל יום רגיל הקסם שהכיל הרגע היה נעלם איתה, אך לא הלילה. לא כשעיניו של ג'ון היו סנטימטרים ספורים משלו, וקצב נשימותיו בשילוב עם פעימות לבם יצר מעין מוזיקה משלו, מוזיקה שלהם. ובאותו הרגע, נראה היה שכל העולם רוקד לקצב השיר הזה, שיר ללא שם, שיר של אושר והגשמה ואהבה ונצח.
וזה היה השיר היפה ביותר בעולם.
סוף.
