רגשות אשם היו הדבר הראשון שהכה בג'ון ווטסון כשעזב את דירה 221 ב'. לקחו לו כמה רגעים להירגע מההפתעה, אך לא עבר זמן רב עד שקפא במקומו ועצר לחשוב על מה שעשה.
מוזר ככל שיהיה, מרגיש או לא מרגיש, שרלוק היה עדיין בן אדם. בן אדם שהיה קרוב מאוד אל ג'ון, שחלק עמו הבנה ודאגה הדדית. יש דרך לומר כל דבר, דרך אנושית יותר לומר את מה שהוא חושב ומרגיש (או לא מרגיש).
הוא נזכר בשרלוק, שנראה שהפך לרגיש יותר לאחרונה, נזכר בדרך בה הדמעות זלגו מעיניו, רק ימים מעטים קודם לכן...
הוא החוויר וכיסה את פיו בידיו, מלמל: "מה עשיתי?", הסתובב והחל לרוץ בחזרה לדירה ברחוב בייקר.
ג'ון עלה במדרגות שתיים-שתיים. הוא לא ידע מה ציפה למצוא שם, אך חשב שהתמודדות פנים מול פנים עם שרלוק, בכל רגש שעלול היה להציף אותו ובכל מצב בו עלול היה להימצא, עדיפה על הימנעות ממגע.
אידיוט, נזף ג'ון בעצמו, הוא החבר הכי טוב שלך, והוא עובר תקופה קשה מאוד כרגע. ואתה, במקום לעודד אותו ולעזור לו להתמודד עם כל הדברים המבלבלים, כמו שחבר טוב אמור לעשות- עוזב אותו ומכניס אותו למצב גרוע יותר! הוא ניער את ראשו כשתמונה של שרלוק עם עיניים דומעות עלתה במחשבותיו, והאיץ את קצב עלייתו.
"שרלוק?" הוא פתח את דלת הכניסה לדירה בהיסוס, מפחד ממה שעלול להתגלות מאחוריה.
הריק שניצב שם היה מפחיד יותר מכל מצב בו שרלוק יכול היה להימצא.
ג'ון העיף מבט במטבח. ריק. אמבטיה- ריקה. חדר שינה- ריק. "שרלוק?" קרא שוב. בהלה התגנבה לקולו. הוא עלה במדרגות לחדר השינה הנוסף, חדר השינה שלו. הוא פתח את הדלת באיטיות, ו-
ריק אף הוא.
"שרלוק?" הוא קרא שוב, כמעט צועק הפעם. הוא רץ שוב במורד המדרגות ועבר בכל החדרים הריקים. "גברת הדסון!"
"כן, יקירי?" נשמעה צעקה עליזה מלמטה.
ג'ון ירד במדרגות ונכנס לחדר.
"ראית את שרלוק?" הוא שאל.
גברת הדסון עזבה את הכביסה שלה והסתובבה אליו. "לא לאחרונה, יקירי."
"לא שמעת אותו יוצא, או כל דבר אחר?"
היא הנידה בראשה. "הייתי עסוקה פה למטה. למה?"
ג'ון נאנח ביאוש והניד בראשו.
חיוך מבין נפרש על פניה של בעלת הבית המבוגרת. "מריבת אוהבים?"
"זה לא- אהמ, זאת אומרת, לא. את בטוחה שלא ראית ולא שמעת כלום?"
היא הנידה בראשה. "אף לא צליל."
ג'ון חשק את לסתו, הנהן קצרות ויצא משם.
גשם הולך ומתגבר ירד על לונדון, מרטיב בניינים, מרטיב כבישים, מרטיב את תלתלי שיערו השחורים של שרלוק הולמס.
