"איך אתה?"
"הכול בסדר."
"בטוח? אתה נראה... מהורהר."
"אני תמיד מהורהר."
"לא ככה."
שרלוק הרים את ראשו מבין שתי ידיו, והעביר אחת מהן בשיערו בתנועה מהירה. "אני בסדר."
ג'ון נאנח. "מה שתגיד."
שרלוק תופף באצבעותיו על ירכו, ואז העביר את כף ידו על המקום ושילב ידיים. אחת האצבעות זזה בעצבנות על זרועו.
ג'ון הרים גבה. "אתה בטוח שאתה בסדר?"
"כן!" צעק שרלוק. הוא השתתק מיד כשהביט בפניו של ג'ון, נבהל מהתגובה המוגזמת של עצמו. "אני מצטער."
ג'ון נשף אוויר בעייפות. "זה בסדר."
"לא, זה לא בסד-"
"זה בסדר, התרגלתי להתפרצויות שלך. אני יודע שלא התכוונת. אל תשכח שאני מכיר אותך."
שרלוק גיחך במרירות. "אל תדאג, אני לא שוכח." הלוואי והיה מסוגל לשכוח. זה היה הופך דברים לפשוטים יותר.
"אז אתה-"
"כן."
"טוב."
סטאן התחיל להציק כחצי שעה מאוחר יותר, ושרלוק קם ממקומו באנחה והלך להביא את הרצועה.
כשלבש את המעיל, הוא שמע את ג'ון מעיר מהמטבח: "נגמר החלב."
"אני אלך להביא."
הקולות שנשמעו מהמטבח פסקו באחת, וג'ון הופיע ליד הדלת. "מה אמרת?"
"אמרתי שאני אקנה חלב. אני ממילא יוצא."
החיוך המופתע שנפרש על פניו של ג'ון גרם ללבו של שרלוק להאיץ בעל כורחו וללחייו להאדים כתוצאה מכך, והוא השפיל את ראשו וחיבר את הרצועה לקולר של סטאן. "טוב... אני, אמ, אחזור בעוד כשעה."
ג'ון חייך. "תהנו."
"מי?"
"אתה וסטאן."
"אוה. כמובן."
שרלוק סגר את הדלת מאחוריו כשיצא. הוא הכריח את עצמו להביט קדימה כשעבר מתחת לחלון דירתם, מפחד מהרגע בו מבטו יפגוש בחלון הריק. היה לו ברור שג'ון מעולם לא הביט אחריו כשיצא מהדירה, כפי שעשה הוא מאז היום הראשון שלהם כשותפים.
הוא נתן לסטאן למשוך אותו לאן שירצה, לבנות להם מסלול חדש לטיול. שינוי שגרה הוא דבר טוב לפעילות המוחית.
סטאן משך אותו לאורך כמה רחובות- ואז עצר לרחרח משהו. שרלוק אפשר לו, לאחר שוידא שאין באזור שום דבר שהוא עלול לאכול. סטאן שחרר נביחה קצרה והצמיד את אפו למדרכה, מרחרח את דרכו במהירות עד ששרלוק הצטרך למהר כדי לעמוד בקצב שלו. הוא התחיל לנבוח כחמישה מטרים מאדם בחליפה שחורה ומשקפי שמש, ואז החל לרוץ ונשך את קרסולו של האיש.
