יש בעולם הזה שני סוגים של אנשים. הסוג האחד הוא הסוג חסר הדאגות, הנינוח, זה שלא חסר לו שום דבר בחיים. כל עוד אתה לא מהסוג הזה אתה נחשב לסוג השני. טוב, אז אני שייכת לסוג השני. מאז ומתמיד דאגתי רק לעצמי. אני עובדת בשלוש עבודות, דואגת לאוכל ולמצוא לעצמי מקום לישון בו. אף פעם לא ביקשתי ולא רציתי טובות מאף אחד. אני מסוגלת להסתדר בעצמי.
"עוד שמפניה?" שאלתי בנחמדות יתר בזמן שעברתי עם המגש בין האנשים. האורחים לא טרחו אפילו להעיף מבט לעברי או לענות, הם רק הנהנו בנימוס והושיטו את ידם לקבל את הכוס. סנובים.
"סליחה, עוד מזה" אישה מבוגרת הניחה בהיסח דעת את הצלחת על המגש כאשר עברתי לידה "ותעשי את זה מהר". קשה לה לומר בבקשה? אם הייתי יכולה, הייתי מכניסה לה את המגש הזה לתוך הפרצוף. אבל אני לא יכולה לקחת את הסיכון ולאבד את העבודה הזאת. נכנסתי חזרה למטבח והתחלתי להעמיס עוד אוכל על המגש. האירוע הערב יותר גדול וחגיגי מהאירועים שאני רגילה אליהם. בדרך כלל אני נוהגת למלצר בברים, או אירועים קטנים פה ושם, אבל הפעם קיבלתי עבודה במקום עם רמה קצת יותר גבוהה, טוב קצת הרבה. הערב מלצרתי במסיבה גדולה אשר התקיימה בגן אירועים ענק בצפון העיר. לאחר שסיימתי למלא את המגש יצאתי חזרה אל האורחים וניגשתי אל הגברת המבוגרת שפנתה אלי מקודם "בבקשה גברתי" חייכתי והושטתי לה את הצלחת "הגיע הזמן" מלמלה הגברת ולקחה ממני בגסות את הצלחת "הנה הוא" היא קראה לפתע ואני קפצתי בבהלה כאשר ידה של האישה נפרסה לצד והעיפה מידי את המגש. "שיט" מלמלתי והתכופפתי מיד לנקות את הכל מהרצפה "תראי מה עשית" רטנה הגברת וגלגלה את עיניה "מגושמת אחת". התעלמי ממנה והמשכתי לאסוף את שברי הצלחות והאוכל. נעצרתי כאשר הבחנתי בזוג נעליים פוסעות ונעצרות ממש מולי. "הרשי לי" קול גברי ומחוספס נשמע ברקע והדמות שעמדה מולי התכופפה ותפסה בשבר צלחת אחד "זה בסדר אני מסתדרת" מלמלתי והרמתי את עיני אל הדמות שמולי. מלאך. הדבר הראשון שחשבתי עליו כאשר ראיתי את הבחור אשר התגלה אל מול עייני. תווי פנים חדים ומשורטטים כמו בציור, לסת מרובעת וחזקה, אף רומי, שפתיים אשר מזכירות שפתי דמות יוונית עתיקה, עבות ומשורטטות. עיניים בצבע כחול מנטה חזק, עמוקות וחודרות, ושיער קצר ופרוע בצבע שחור כמו פחם. הדבר הכי קרוב לשלמות שראיתי אי פעם. למעשה הוא באמת היה מושלם, אולי יותר מידי מושלם, לא הצלחתי למצוא בפנים המהפנטות האלה אפילו פגם אחד קטן. "מה אתה עושה דניאל, קום מיד מהרצפה" קולה של הגברת החזיר אותי למציאות, ניערתי את ראשי ומצמצתי אליו, ממשיכה מיד לאסוף את שברי הצלחות "היא העיפה את זה והיא גם תנקה את זה" אמרה הגברת בטון כעוס "שטויות, תני לי לעזור לך" הוא התעלם ממנה והמשיך לאסוף את שברי הצלחות "זה בסדר באמת, אני לא צריכה את העזרה שלך" התחלתי להגביר את הקצב באסיפת הדברים חזרה למגש. ידי נגעה בידו ועקצוץ מוזר במגע הזה גרם לי למשוך את ידי במהירות אל חיקי "אני מסתדרת" חזרתי באיטיות על המילים שאמרתי בהתחלה. עיניו חקרו את עיניי, לא הירפו לרגע. עצרתי את נשימתה וניסיתי להתמקד, להמשיך לאסוף את השברים, אבל המבט שלו פשוט הקפיא אותי, לא נתן לי לזוז. "קדימה דניאל, קום מהרצפה" הגברת תפסה בזרועו והוא הפנה את מבטו אליה "אני רוצה להכיר לך מישהי" היא חייכה אליו במבט זומם. הוא נאנח והניד את ראשו בהומור ומיד קם מן הרצפה, משאיר אותי קפואה במקומי. "אשלי יקירה" קראה הגברת ונופפה בידה אל עבר אישה צעירה אשר עמדה לא רחוק ממנה. היא הייתה גבוהה יחסית, והעקבים של נעליה הגביהו אותה אפילו יותר, שיערה היה בלונדיני וחלק וכל שיערה בו הייתה מונחת בדיוק במקום הנחוץ. האיפור על פניה היה רב אך עדין מאוד. שמלת המיני בצבע ורוד בייבי אשר לבשה הייתה צמודה והבליטה בדיוק את כל המקומות הנכונים. בקיצור, דמות ברבי אנושית. הדבר היחיד שהבדיל בינה לבין הבובה הזאת היו העיניים, עיניה היו בצבע תכלת, אך ראו בבירור כי מדובר בעדשות מגע צבעוניות ושזה בהחלט לא צבען המקורי.
YOU ARE READING
רואה לך בעיניים
Romanceספר ראשון בסדרת ״החלון לנשמה״ "יש בעולם הזה שני סוגים של אנשים. הסוג האחד הוא הסוג חסר הדאגות, הנינוח, זה שלא חסר לו שום דבר בחיים. כל עוד אתה לא מהסוג הזה אתה נחשב לסוג השני. טוב, אז אני שייכת לסוג השני." מאז ילדותה חיה קים ברחובות, מסתדרת אך ורק ב...
