"בוקר טוב" קלוד בירך אותי בזמן שירדתי במדרגות אל הסלון הענק שלו
"בוקר? כן" פיהקתי "טוב? תלוי את מי שואלים"
"תפסיקי להיות כזאת ממורמרת ובואי שבי, האוכל מוכן"
"אין לי תיאבון" מלמלתי
"אז תאכלי בלי תיאבון" הוא קם והלך אל פינת האוכל שהייתה ערוכה ומוכנה לקראתנו
"בסדר" נאנחתי והלכתי להתיישב בשולחן
"איך את?" שאל בזמן שהתחיל לאכול
"טוב" אמרתי ונתתי ביס במנה שלי
"את מוכנה להפסיק להיות כזאת ממורמרת ולהתחיל לדבר כמו בן אדם?" שאל
"אני לא ממורמרת, אני עייפה" אמרתי
"כן בטח" הוא גיחך "תספרי את זה למי שלא מכיר אותך"
"איך הוא?" שאלתי, מתעלמת מדבריו
"איך מי?" שאל
"מרקו" עניתי
"הוא יהיה חזק" הוא אמר באדישות והמשיך לאכול
"המצב עד כדי כך חמור?" שאלתי
"את מופתעת?" הוא הרים את מבטו אלי "את פירקת לו שם את הצורה קים, הבן אדם היה גמור"
"אני מצטערת" מלמלתי
"את מה?" הוא הרים גבה לעומתי ואני מיד קלטתי מה אמרתי וסגרתי את פי "לעולם אל תגידי דבר כזה" קולו היה נרגז עכשיו "הוא ידע טוב מאוד לאן הוא נכנס כשהוא עלה לזירה להילחם בך, המטרה הייתה לנצח אותו וזה מה שעשית"
"כמעט הרגתי אותו" הנחתי בעצבים את המזלג על השולחן
"כמעט לא נחשב" הוא אמר מיד "לעולם אל תצטערי על משהו שאת לא באמת צריכה להצטער עליו, חשבתי שאת כבר יודעת את זה"
"אני יודעת" אמרתי מיד
"אז אל תגידי את זה יותר" הוא ניסה לשלוט בקולו
"בסדר" נאנחתי וחזרתי לאכול
"קים זה לא אשמתך" קלוד נאנח גם הוא ונשען אחורה בכיסאו "זו זירת קרב והמטרה היא לנצח את היריב. כל מי שעולה לזירה הזאת יודע טוב מאוד את החוקים ואת ההשלכות שבדבר"
"אני יודעת" אמרתי "זה פשוט ש.."
"פשוט שמה?" שאל
"כלום" נאנחתי
"השתנית" הוא אמר לאחר דקות ספורות שבהן ישב בשקט ובחן אותי "דברים כאלה אף פעם לא השפיעו עליך ככה"
"הרבה דברים השתנו מאז" אמרתי
"כן" הוא מלמל והניח לנושא ״אז מה את מתכוונת לעשות היום?"
"תכננתי לחזור לעבודה" אמרתי
"באמת?" הוא הרים גבה בפליאה
YOU ARE READING
רואה לך בעיניים
Romanceספר ראשון בסדרת ״החלון לנשמה״ "יש בעולם הזה שני סוגים של אנשים. הסוג האחד הוא הסוג חסר הדאגות, הנינוח, זה שלא חסר לו שום דבר בחיים. כל עוד אתה לא מהסוג הזה אתה נחשב לסוג השני. טוב, אז אני שייכת לסוג השני." מאז ילדותה חיה קים ברחובות, מסתדרת אך ורק ב...
