Royal Guard/שומר מלכותי

אמרלד(19)

אחי אלכסנדר ישב על מיטתי, מניח יד על כתפי ולוחץ קלות במטרה לתפוס את תשומת ליבי שכרגע בקושי יכולתי לתת לו, ראשי היה מלא וטרוד, ראייתי התמקדה בנקודה אחת בקיר שמולי ומחשבותיי היו באותו מרתף מאובק וחשוך, או שאולי כלא? המקום הזה יכול להיות מטרים ספורים מאיתנו אבל בו זמנית גם יכול להיות מאות קילומטרים מאיתנו, ידעתי ששון מדבר עם אלכס אבל לא שמעתי דבר, שמעתי רק דבר אחד שחזר על עצמו, " המנהיגה..." הוא קרא לי המנהיגה, כמו אסטרה, אימי סיפרה לי לפני שנים שכאשר הגיעה לגיל שמונה-עשרה אסטרה פנתה אליה בפעם הראשונה, אמי המשיכה ואמרה שעם הזמן היא גילתה שכולם קוראים לה המנהיגה מפני שהיא הייתה משכינת שלום בען עמים וממלכות, שהיא הייתה כמו המלכה של כל בעלי העיניים הורודות וכוחה היה גדול יותר משל כולם, אמי המלכה אף הוסיפה שהיא הייתה ממשיכת דורה של המנהיגה אבל כאשר אני נולדתי אסטרה בירכה אותה ואמרה שכאשר אגדל אהיה החזקה מכולם, אהפוך לא רק להיות המלכה של נוורדור אלא גם המנהיגה ומשכינת השלום של כולם, הצגינה של בני מיני, וכאשר זה יהיה, רק אז, היא תוכל לנוח בשלום על משכבה אחת ולתמיד, אבל עכשיו, אחרי אותו חלום אני מנסה לחשוב מה זה אומר? מה המשמעות של בני מיני אומרת? בני נוורדור?בני אנוש? או כל אותם האנשים בעלי העיניים הורודות באשר הם? אבל הם נעלמו, כולם, 'נכחדו' לפי מילותיו של אבי, אבל לפי מילותיו של סבי אלכסנדר, 'אם אף אחד לא רואה את הדוב בחורף זה תא אומר שהוא ניכחד מן העולם, זה בסך הכל אומר שהוא לא נימצא במקום שיכולים לראות אותו' אלכסנדר, סבי, אם הוא היה כאן אז כנראה שהיו לי גם כל התשובות לכל שאלותיי, הוא תמיד ידע מה להגיד ומה לומר, ובכל מצב, ובכל מקום, בכל זמן, תמיד הייתי רצה אליו כמו ילדה קטנה, יושבת לידו או על  ברכיו ומספרת לו על בעיותיי...
"סבא!" קראתי ונכנסתי ישירות לתוך חדר המלוכה, זהו חדר המיועד לפגישות של השרים והמלך, אבל פעם בחודש גם המלך הקודם מצטרף לפגישות הללו וגם מוסיף מדי פעם מתובנותיו כמלך קודם, כל העיניים הופנו אליי ואני הנפתי את ידיי תוך כדי ריצה עד שהגעתי למקום ישיבתו, שהיה גם ל יד אבי,
"עם כל הכבוד הוד מעלתכם אנחנו באמצע..."
"עם כל הכבוד לך הנכדה שלי היא המלכה לעתיד ולכן יש לה רשות להיכנס לחדר הזה בכל זמן שרק תירצה" הוא ענה ואבי הנהן כאישור והושיט לי יד אבל במקום להחזיק בה הנחתי את ידי על ברכו של סבי ונתתי לו מכה קטנה, הוא הסתכל עליי ותפס בידיי המונךות והושיב אותי על ברכיו,
"מה את עושה כאן מלאכית?" שאל בלחישה תוך כדי שאחד השרים המשיך לדבר,
"רציתי חיבוק" החזרתי בלחש וחיוכו התרחב,
"אז חיבוק תקבלי..."הוא עטף אותי עם ידיו ואני הנחתי את ראשיעל חזהו, מקשיבה לפעימות ליבו ונרדמת תוך כדי שהוא מנענע אותי כמו בנדנדה של תינוקות, ככה זה היה תמיד, ככה הוא היה תמיד, וזה מה שמעציב אותי, הוא היה, ולא עוד.
קול חזק וברור הקפיץ אותי ממקומי והחזיר את תודעתי למקומה,
"אמרלד, איך את?" שמעתי את שון קורא ומתקרב אליי מהר, עוטף אותי עם ידיו ומניח נשיקה קטנה על צווארי, נשיקה רועדת ורטובה,
"אני בסדר, איפה אלכס?"שאלתי, לא מעוניינת שאחי הקטן ישמע אותי ויתחיל לדאוג לי,
"הוא הלך לחפש את הורייך, דיברנו וקראנו לך אבל לא הקשבת, היית בבועה משלך, מה זה היה אמ? מאיפה האש הגיעה?" הוא הסתכל לתוך עיניי עכשיו והניח את ידיו על צווארי וליטף אותי ממש שמה,
"חלום" מילה אחת שבין שנינו אומרת המון,
"איזה חלום?" שאל וביקש לדעת,
"חלמתי על תא כלא" התחלתי לספר, בלי סודות יהיו, "בתא כלא היו אנשים כלואים, התא היה חשוך ומאובק, לאורך הקיר היו לפידים כלואים ולא יכולתי לראות פנים של אותם אסירים..." במשך הדקות הבאות סיפרתי לו כל צעד וכל מילה, שנאמרו ונעשו, כל חלק מהתא המצמרר,
הוא היה נראה חושב לרגע ארוך אז החלטתי להרגיעו במהרה, "אבל אולי זה היה רק חלום, זאת אומר לא כל חלום שיש לי זה חיזיון, לא? למשל עניין הצמיד, עדיין לא ראינו את הצמיד הזה, נכון?" אמרתי בנואשות ולאחר מכן המילים הבאות יצאו מפיו בשוטף,
"מצאתי את הצמיד, את הצמיד שראית בחלומך ואני יודע למה הוא נראה לך כל כך מוכר"
"למה?" שאלתי במהירות,
"מפני שאביך עונד את אותו צמיד מהחלום שלך, אבל לא רק הוא" ענה ועצר לרגע, לראות אם אני עוקבת אחריי מילותיו ומבינה את משמעותן ולאחר מכן ממשיך לדבר ולהסביר, "שאלתי את המלך לגבי זה והוא ענה שקיימים רק שלושה-עשר צמידים בלבד, הוא עונד אחד מהם וכל שאר שנים-עשר השרים, מה שאומר..."
"שהבוגד הוא שר מהמלוכה, שהוא בוגד במלוכה שלנו, בי ובמשפחתי"עניתי בכאב בדיוק שהדלת ניפתחה וממנה נכנס אבי והתקדם ישירות למיטתי,
"מה שלומך מתוקה שלי?" שאל אותי ואני יכולתי רק לחייך במאמץ רב ולחבק אותו חזרה,
"אני בסד ראבא, לא היית חייב לבוא, זה היה בסך הכל חלום רע"אמרתי לו בזמן שהחזקתי את ידו והסתכלתי על מפרק ידו, איפה שנח הצמי הכל כך מוכר, שרדף אותי מאז אותו חלום, אבל משהוא קטן משך את תשומת ליבי, סמל של כוכב, ממש מעל שני הנחשים, זה לא הצמיד מהחלום,
"על מה את מסתכלת?" אבי שאל אותי והסתכל על הצמיד גם כן,
"למה יש כוכב על הצמיד שלך? חשבתי שכל הצמידים אותו הדבר" עניתי והוא היה נראה מופתע משאלתי,
"מוזר, גם שון שאל לגבי הצמיד אתמול בערב, בכל מקרה, הכוכב מסמל את כוכב הצפון ביתי, רק לי יש אותו על הצמיד..."התכוון לסיים את מילותיו אבל קטעתי אחתו באמצע,
"מפני שאתה מלך" עניתי בהבנה ועזבתי את ידו,
"נכון, וביום שאת תיהי המלכה הצמיד הזה יועבר עלייך, וכאשר השרים עשתנו אז גם הצמידים שלהם יועברו עלה" אמר ומחשבה עלתה למוחי, אם הצמיד של אבי שונה ומיוחד אז מה אם לכל צמיד יש משהו שמייחד אותו?מה אם לכל צמיד יש סימן היכר לאותו שר וככה נטכל לדעת מי עזר למתנקש לברוח, שון כנראה חשב על אותו הדבר כמוני מפני ששמעתי אותו שואל את אבי,
"והצמידים של השאר הם אחד לאחד או שלכל אחד יש סימן מיוחד משלו?"
"כל שאר הצמידים הם אותו הדבר, יש עוד שאלות?" אבי אמר ןשרל אותנו בחצי גיחוך בזמן שהתקדם לעבר הדלת שהייתה על הרצפה, הוא התכופף על עקביו ומבט מתרשם הופיע על פניו,
"את הפלת את הדלת שון?" שאל אותו מבלי להביט בו, אלא המשיך להביט על הדלת ולבחון את פגיעותיה,
"כן אדוני, לא הייתה לי ברירה..." הוא התכוון להמשיך לדבכ ולהסביר אבל אבי קטע אותו באמצע,
"זה בסדר, אלכס הסביר לי הכל, כבר דאגתי לתיקון של הדלת לפני שבאתי הנה, ולגבי מה שחלמת ילדונת, אנחנו נדבר לגבי זה מאוחר יותר ויחד עם אמא שלך, אני לא אוהב את הסודות האלו" אמר לי ואני רק יכולתי לכווץ את גבותיי בזמן שליבי האיץ המחשבה שעלו עליי,
"איזה סודות?" המשכתי במשחק,
"אני ואימך ידענו שיגיע היום ויהיו לך סודות משלך, דברים אישיים ופרטיים שתירצי לשמור לעצמך אבל בזמן האחרון הבנו שזה יותר מזה, לכן אחרי ארוחת הערב נלך למשרד שלי ונדבר על הכל, או.קיי? ממש כמו פעם" ממש כמו פעם, הוא מתכוון לאותם ימים שהייתי מתפרצת למשרדו בגלל כל שטות שקרתה או כל מכה קטנה שקיבלתי, אבל הזמנים האלה השתנו מזמן, "אבל אבא..." החלטתי להתווכח אבל הוא ידע יותר טוב מזה,
"אל תתווכחי איתי אמרלד, אני הוא אבא שלך, גידלתי אותך כל חייך, אני יודע מתי משהו יושב עלייך, ולכן אנחנו נשב יחדיו, בין אם תירצי ובין אם לא"ענה לי ובמילים אחרות סגר את השיחה ואמר את המילה האחרונה, "עכשיו אני צריך ללכת לפגישה עם שר התבואה, אז אם תיסלחו לי" אמר והנהן לעברנו והתקדם לכיוון הדלת,
"אבא?" עצרתי אותו לפני שעשה צעד נוסף,
"שון יוכל לבוא, נכון? זאת אומר, לבוא לפגישה?" שאלתי בתקווה, מהחשש שלא אוכל לפתוח את הפה ולדבר מהפחד שיתקוף אותי ומהלחץ, אני אצטרך שירגיע אותי כמו שרק הוא יודע,
"אם זה מה שאת רוצה, אז כן" ענה ויצא מהדלת, קיבלתי יום חופשי עקב הרעל וכבר יש לי עבודה, עבודה לחשוב על מה שנספר להוריי, המלך והמלכה, האם נספר להם את האמת המסוכנת או שאולי שקר שיגן עליהם למשך זמן? אני לא יודעת מה ייבחר בסוף אבל מה שאני יודעת זה שאני אתחרט על כל בחירה.