Royal Guard/שומר מלכותי

שון(3)

מאז שאני זוכר את עצמי אבי הוא אחראי האבטחה של משפחת המלוכה, הגנרל איתן, תפקיד ששמור אך ורק למישהו שהמלך סומך עליו בעיניים עצומות וזה אומר המון, תפקיד ששמור למישהו שהמלך בוחר, כשהמלך מתחלף תפקיד הגנרל גם מתחלף, המלך גבריאל בחר באבי מפני שהוא לחם לצידו בנפילת האי, הוא בחר באבי מפני שהוא היה שמה כשהיה צריך אותו ואבי לעולם לא הפנה לו את גבו, כשהייתי בן ארבע-עשרה נתקלתי בשיחה שלא הייתי צריך לשמוע בין המלך לאבא שלי, שמעתי אותם מדברים על האיום שיש על הנסיכה, איום שאומר שאם הם לא יתנו לאחיה הקטן את הכתר הם יפגעו בה, ולא יכולתי שלא להתערב, כששמעתי אותם אומרים שהיא נמצאת בסכנה, שחייה תחת איום כל גופי נדרך וצורך לגונן עליה, צורך לחבק אותה ולהגיד לה שהכל בסדר התעורר בי והחלטתי לנקוט עמדה, התפרצתי לתוך החדר ואמרתי להם ששמעתי אותם מדברין, אמרתי להם שאני מעוניין להיות השומר שלה ושאני אעשה הכל בשביל זה, אמרתי להם שאני מוכן לשמור על חייה, חשבתי שהם יצחקו, יגידו לי שהתפקיד כבר מסודר ושאני אלך, חשבתי שיכעסו כי יתפרצתי בזמן שיחתם אבל במקום זאת שניהם הביטו עליי ואז העבירו ביניהם מבטים וככה מצאתי את עצמי נשלח ללמוד איך להיות שומר בחצי השני של הממלכה, לפני שעזבתי נשקתי לשפתיה הקטנות שרעדו מבכי, היא לא רצתה שאלך ובכנות גם אני לא אבל כבר לא הייתה לי ברירה, נתתי לה את השרשרת עם האבן הירוקה והיפה והלכתי משמה לעבר ההסעה שלי, בהתחלה התכתבנו במכתבים ששלחנו אחד לשנייה אבל עם הזמן הלימודים שלי עלו רמה ככל שהגעתי לסוף זמני שמה ולפני חודש, כאשר הכריזו על היורשת לכתר האיום חזר וככה גם אני חזרתי, אף אחד לא יודע למה אוריקינה מסוגלים אז העדיפו גם לא לחכות לתשובה ופשוט לדאוג להגנה מראש, אתמול נפגשנו בפעם הראשונה מזה שש שנים, היא גדלה להיות אישה יפה וצעירה, שיערה היה כתום כמו להבות האש ונמשים קטנים עיטרו את לחיי ואפה הקטן, עינייה היו ורודות כמו זוג פרחים שזה עתה נפתחו באביב ושפתיה היו מבריקות, מאוחר בלילה שהלכתי לאחל לה לילה טוב לא יכולתי שלא לשים לב לזה שהיא לבשה חלוק מקלחת, כנראה התקלחה אחריי האימונים המפרכים שהעברתי אותה ואת אחייה, רציתי לסיים בלילה טוב אבל לא הייתי מסוגל כאשר הסתכלתי על שפתייה וראיתי אותן אדומות מחום המקלחת, נשקתי לקצה של השפתיים ולקצה של הלחי והסתובבתי לחדרי, הייתי צריך להזכיר לעצמי שהיא נסיכה, נסיכת הכתר ואני רק שומר, היא בעלת עיניים ורודות עם כוחות גדולים והדם שחה כחום ויקר ואני אחד מהעובדים הרבים שיש לה, מגיע לה מישהו יותר ממני זה בטוח.

"יום יפה היום, לא?" אמרלד שאלה בזמן שהלכנו לעבר שולחן הישיבה שהיה בחצר הענקים של הארמון, השולחן היה גדול יחסית לזה שהוא היה רק לשני אנשים,
"גם נעים היום" הוספתי לדבריה בזמן שגררתי את הכיסא וחיכיתי שתשב לפני שהחזרתי למקום והתיישבתי מולה,
"התיק בבקשה" היא ביקשה והושיטה את ידה לכיווני, כיצאנו מהחדרים בבוקר לקחתי ממנה את התיק בכדי לסחוב לה אותו והיא הודתה לי, לא כמו שהיינו קטנים יותר והיא הייתה כועסת עליי ואומרת לי שהיא מסוגלת לבד, היא השתנתה המון בזמן הזה, אני מניח שאפילו אני השתניתי, אני לא רוצה אותה כמו פעם, אני רוצה אותה בדרך אחרת, דרך בוגרת יותר, "שון?" היא קראה לי והוצמאה אותי מהבועה שבא הייתי והושטתי לעברה את התיק, היא התחעלה להוציא ספרים ומחברות, קלמר עם עפרונות ולאט לאט שקעה בעבודה, החלטתי לקום לעשות סיבוב במקום אבל לפני שהספקתי שמעתי אותה שואלת,
"איך היה לך שמה?"
"שמה?" עניתי בשאלה, הבנתי למה היא מתכוונת אבל בכל זאת רציתי להיות בטוח, לא חשבתי שתתעניין בזה,
"כן, בבית ספר לשומרים הזה, מה עשית? איך היו השיעורים? מה אכלת? מה שתית? הכרת חברים?" היא התחילה למנות את השאלות שהיו בראשה ואני גיחכתי לשמע השאלות,
"היום לי כל יום המון שיעורים שונים, קרב מגע, קרב חרבות, זריקת סכינים, למידת מפות, למידת קרבות, השיעורים היום קשוחים, האוכל היה בסדר, פשוט אורז עם בשר וסלט, בלי קינוח שתייה רק מים שום מיץ או שוקו, ולא הייתי עסוק מדי בלהכיר חברים אז לא, לא הכרתי" עניתי את התשובות לפי הסדר ואז שאלתי שאלה משלי, "ואיך היה לך כאן?"
"כאן?" שאלה באותו המטבע,
"כן, בארמון"
"יש לך שאלות מיוחדות או להיות כללית?" היא סגרה את המחברת והסתכלה עליי,
"כללית בבקשה" עניתי ודפקתי על השולחן עם יד דבר הגרר ממנה צחוק שכלכך חיכיתי לשמוע,
"בודד" אמרה בחיוך שנגד את כובד המילה,
"מה זאת אומרת?" לחשתי והרגשתי אבן שנימצאת על ליבי, ידעתי למה התהוונה אבל קיוויתי שלא, קיוויתי שזה לא בגללי,
"החבר היחיד שהיה לי בארמון עזב אותי, אני יודעת שיש לי אחים אבל זה תמיד כיף מישהו שהוא מחוץ למשפחה שלך שאתה מתחבר איתו, חשבתי שהיה לי ולו רגשות דומים אבל מסתבר שטעיתי בגלל שאפילו כשעזב או לא סיפר לי עד אותו יום שהלכתי לעבר הגינה ומצאתי אותו עומד ליד הוריו עם תיק ביד ונפרד מהם..."
"אמרלד...?" לא יכולתי לתת לה להמשיך לדבר, כל מילה שלה היית כמו סכין ישירות ללב שלי שלא הפסיק לדמם מאז גיל ארבע-עשרה,
"אם לא הייתי רואה אותך באותו יום לא היית נפרד ממני נכון?" היא שאלה את השאלה שהפחידה אותי, אחד מהשיעורים שמלמדים אותנו בבית ספר זה איך לא לפחד, כל שיעור כזה מפחידים אותנו בכוונה כדי להעלים את הפחד אבל מאז ומתמיד לפגוע באמרלד היה הפחד הגדול ביותר שלי ושום שיעור לא יוכל להעלים לי אותו, רק החיוך של אמרלד יכול, הסתכלתי לתוך עיניה הורודות שהיו עכשיו כהות כשדמעות נראות בהן ויכולתי לדעת שהיא מחזיקה את עצמה מלבכות, פתחתי את פי בכדי לענות לה אבל תזוזה מאחוריה תפסה את מבטי הישיר, סכין שמונפת ישירות אליה, מבלי לחשוב הרבה תפסתי בקצה השולחן והעפתי אותו הצידה בזמן שקפצתי על אמרלד ומיד הרגשתי נוזל חמים על היד שלי, דם, הסתכלתי עליה ובחנתי איתה במבטי רואה שהיא בסדר גמור, הסתכלתי מאחוריי וראיתי סכין מושחזת על הדשא כשנוזל אדום מטפטף ממנה לאדמה, הסתכלתי על זרועו וראיתי חתך, כנראה אצטרך תפרים, הסתכלתי קדימה ומבלי לחשוב הוצאתי את חרבי שנייה לפני שהחרב של המתנקש פגעה בנו,
"אמרלד רוצי לארמון!" צעקתי לה בזמן שאני והמתנקש נכנסנו לקרב חרבות מהר מאוד, סרקתי בשניות את הסביבה וראיתי שאין עוד מתנקשים כמוהו ושזה רק הוא, אמרלד נעלמה משדה ראייתי וקיוויתי שהיא הקשיבה לי והלכה לארמון אבל מהר מאוד התקווה נעלמה כאשר המתנקש הניף את החרב שלו גבוהה והיא נעצרה באוויר צפני שגבעול ירוק ומלא קוצים החזיק אותה ואת ידו, הגבעול המשיך לגדול עד שהגיעה לדשא ולאדמה וקיבע אותו ללא יכולות לנוע או לזוז, ללא יכולת להילחם, על הגבעול ניפתחו כמה פרחים ובתוך שניות הוא היה לכוד בתוך שיח ורדים קוצני, הסתכלתי מאחוריי ומצאתי את אמרלד עם עיניים זוהרות במעט ועם אור ורדרד שמקיף את ידיה ומגיע עד האדמה, היא הרימה את מבטה לעיניי וחייכה חיוך קטן,
"אמרתי לך ללכת?" לחשתי לה, חסר כוחות ועייף,
"דאגתי לך, לא רציתי שתפגע יותר מדי בגללי" אמרה ויכולתי לראות את עינייה מנסות שלא לרדת לעבר זרועי המדממת,
"תודה לך" אמרתי לבסוף, מחליט לוותר על זה מאחר והיא באמת תפסה אותו, עזרה לי והצילה אותי אבל היא לא הייתה אשמה במה שקרה לי ולא נראה לי שאני יכול תשנות את דעתה בעניין, שמענו קולות שקוראים לנו מרחוק ומיד לאחר מכן רעשי ריצה ובתוך רבע היינו מוקפים בשומרים שפינות את הדרך למלך ולאבא שלי לעבור,
"מה קורה כאן? מי זה?" המלך שאל,
"מתנקש שהגיע להתנקש בחייה של אמרלד" איך שאמרתי אביה התקדם אליה במהירות ואחז בשתי פניה,
"את בסדר?" שאל מהר ולא הפסיק לבחון אותה, מחפש פציעות בעינייו,

"אני בסדר, שון הציל אותי, הוא זרק את עצמו עליי ובכך ספג את הסכין שכוונה לעברי" היא אמרה והצביעה על הסכין שעדיין טפטפה דם על האדמה, כולם הפנו את מבטם לעברי ואבי התקדם לעבר זרועי שדיממה,
"אתה צריך תפרים" אמר, "לך, אמרלד בינתיים תישאר תחת השגחה שלי" הוא אמר אבל לאמרלד היו תוכניות אחרות,
"אני אלך עם שון, אני רוצה לראות שהכל בסדר" אמרה והתקדמה לעבר הארמון, אפילו לא בודקת שאני הולך אחריה אלא בטוחה שאני שמה ואני לא יודע אם אני אוהב או לא את זה שצדקה.