אנחנו×טאהקוק

6

השעה חמש וחצי בבוקר, ואני מתעורר מהצלצול המעצבן של הטלפון שלי. על הצג מופיע השם "גימין הגמד🦰". אני עונה, כמובן, בלי הרבה רצון.

"מה, ג'ימין?" אני ממלמל בקול צרוד.

"טאההה!" הוא צועק, מלא בהתלהבות. "אתה יודע מה השעה?!"

אני משפשף את העיניים ומסתכל על השעון. "חמש וחצי בבוקר! ג'ימין, אתה השתגעת?! פעם אחת שאני מסכים לשלוח את ג'ונגקוק לישון אצלך, ואתה מעיר אותי בשעה כזו?" אני צועק עליו, לא ממש מבין מה קורה.

"טאההה, היום זה הטקס שלי!" הוא מודיע כמו שזה ברור מאליו.

"איזה טקס?! מה אתה רוצה ממני בשעה כזו?"

"פשוט תבוא לסלון ותראה," הוא אומר ומנתק.

אני נאנח, מושך את עצמי מהמיטה, ועושה את דרכי לשירותים כדי לשטוף פנים. כשאני מגיע לסלון, אני עוצר במקום. "מה לעזאזל...?" הסלון מלא בניירות אדומים, וכיסא שנראה כאילו הודבק אליו כתר מנייר נמצא במרכז.

"ג'ימין, למה יש פה מלא ניירות ולמה יש כיסא עם כתר מנייר באמצע הסלון?" אני שואל, לא מאמין למה שאני רואה.

"כי יש היום טקס של המלך! וזה אני!" הוא מצהיר בניצחון, תוך כדי שהוא נוקש על השולחן בדרמטיות. "קוק, בוא נתחיל!"

אני לא מאמין למשמע אוזניי. "ג'ונגקוק, תחזור לישון מיד!"

אבל ג'ונגקוק רק נאנח בעייפות. "טאה, בוא פשוט נגמור עם זה. אני אשים לו את הכתר, ואתה ואני נחזור לישון."

אני מביט בשניהם, לא מאמין שהם באמת עושים את זה בשעה כזו. "נו, זריז, ג'ימין. יש לי לימודים וג'ונגקוק צריך לעבוד!"

ג'ימין לוחש לג'ונגקוק, בקול כל כך חזק שזה לא באמת לחש. "קוק, זוכר את הטקסט שהבאתי לך?"

"כן, אפשר לסיים עם זה כבר?" ג'ונגקוק עונה, עייף ומבולבל.

ג'ימין מחייך בשביעות רצון ומצווה, "טאה, תצלם את זה בשביל יונגס היונג, שלא יפספס."

אני נאנח ולוקח את הטלפון כדי לצלם, למרות שכל מה שאני רוצה זה לחזור למיטה.

"אני מכריז בזאת על ג'ימין כמלך החדש!" ג'ונגקוק מכריז בקול רפה, כשג'ימין לוחץ על כפתור שמשמיע קולות מחיאות כפיים מוקלטות.

הסיטואציה כולה היא פשוט מופת של ייאוש: ג'ונגקוק ואני מותשים וחסרי סבלנות, וג'ימין, לעומתו, מלא תחושת כבוד עצמי מופרזת.

"טאה, אתה יודע... החיים הם כמו אופניים. אם הם ורודים, סימן שהם לא שלך," ג'ימין מנסה לזרוק פתגם פילוסופי מוזר.

"מה?" אני בקושי מצליח לפענח את מה שהוא אמר.

"טאה, בוא נלך לישון," ג'ונגקוק אומר בעייפות ומתחיל לגרור אותי חזרה לחדר.

"ג'ונגקוק, טאה, אתם מעצבנים אותי!" ג'ימין צועק אחרי.

"על כל דקה של כעס, אתה מאבד 60 שניות של שמחה!" הוא ממשיך, כאילו הוא הנאור שבחבורה.

"מרגש," אני עונה לו באדישות.

"ג'ימין, תסדר את הכל עד שאנחנו מתעוררים!" אני צועק לעברו, לא מתכוון להישאר ער דקה נוספת.

"אייש, אבל אני המלך!" הוא ממלמל בתסכול.

"עכשיו!" ג'ונגקוק ואני קוראים יחד.

"פסדר, פסדר, עצבנים..." ג'ימין נכנע בסופו של דבר.

אני חוזר למיטה, שם אני סוף סוף יכול להירדם שוב, מתעלם לחלוטין מהשיגעון של ג'ימין. כן, יש כאלה שרק רוצים לישון בבוקר.