אנחנו×טאהקוק

14

נ.מ. טאהיונג

הרגשתי מותש. הדמעות זלגו ללא הפסקה, ותחושת חוסר האונים התגברה בכל שנייה שעברה. האיש המשיך להתקרב אליי, למרות שניסיתי לדחוף אותו ולהרחיק אותו ממני. כל שריר בגופי צרח לברוח, אבל הרגליים שלי פשוט סירבו לזוז.

פתאום, פתחתי את עיניי וראיתי שמישהו משך אותו לרצפה. האדם הזר התיישב עליו והחל להכות אותו באגרופים ישר בפרצוף. נשנקתי לרגע, מופתע ולא מאמין. הדמעות הציפו אותי שוב, הפעם מערבוב של פחד והקלה. רגליי לא החזיקו אותי יותר, וקרסתי לישיבה על הרצפה.

זה היה ג'ונגקוק.

נ.מ. ג'ונגקוק 
<באותו הזמן>

שבע בבוקר, אני מתכונן ליציאה לעבודה. תוך כדי התארגנות, אני שם לב שטאה לא לקח את הכריך שלו. "נו, שוב שכח," חשבתי לעצמי. פתחתי את החלון כדי לקרוא לו, אבל בדיוק היה צלצול, והוא לא שמע אותי. "פאק, עכשיו מה?" התלבטתי לעצמי, בזמן שאני עולה לרכב ונוסע לכיוון העבודה.

אבל המחשבה על טאהיונג לא עוזבת אותי. יש לי תחושה לא טובה. אחרי שעתיים של עבודה, אני מבקש מהבוס שלי לסיים מוקדם יותר. למזלי, הוא מאשר. מיד התקשרתי לג'ימין, מקווה שהוא יידע איפה טאה נמצא.

היה סיכוי שזה יעבוד, נכון? אבל ג'ימין ענה לי שהוא לא יודע איפה טאהיונג נמצא. ברצינות, "בסטי" שלא יודע איפה החבר שלו לומד? זה גורם לי לחשוב פעמיים על חברות הזו. אבל טוב, זה ג'ימין. אצלו שום דבר לא מפתיע אותי כבר. הרי זו אותה האישיות שגורמת לך לתהות איך הוא עדיין מצליח לחיות את חייו בלי להסתבך כל יום מחדש.

פלאשבק קטן על מה זה אומר לדבר עם ג'ימין:

*"גימין, שמעתי שמצאת עבודה חדשה," אמרתי לו יום אחד."* 
*"נכון!" הוא ענה בגאווה."* 
*"אז איפה אתה עובד?" טאהיונג התעניין."* 
*"אצל מורה למתמטיקה," הוא חייך בחצי קריצה. "אני עוזר לה עם התלמידים. קוראים לזה 'פלוס-מינוס'," והוא התחיל לצחוק על הבדיחה הלא-מצחיקה שלו."* 
*הסתכלנו עליו כאילו הוא ירד מהפסים, אבל טוב, זה ג'ימין."*

או עוד דוגמה:

*"אני ספיידרמן!" ג'ימין קפץ על הספה עם הידיים מתוחות כמו ילד קטן."* 
*"גמד, אתה לא ספיידרמן, תוריד את הרגליים מהספה!" טאהיונג צעק עליו."* 
*"פיו פיו!" ג'ימין המשיך בהתלהבות."* 
*"ג'ימין!!! הרגליים מהספה! עכשיו!"* 
*"יודע מה? אם אני לא ספיידרמן, אז אני מלך!" ג'ימין המשיך בשלו, חוגג את התואר המדומה שלו."* 
*"לא נופל לזה הפעם," טאהיונג ענה בקור רוח."* 
*"אוקיי, אז אני מכשף, ואני מכשף אותך שתיראה כמו חייזר!" ג'ימין הכריז, והחברים בחדר נשברו מצחוק."* 

בקיצור, זה ג'ימין. אז אני שואל את עצמי, איך טאהיונג מצליח לשרוד את זה כל הזמן?

השעה 11 בבוקר, וזמן ההפסקה של טאהיונג. החלטתי שזה הזמן ללכת להביא לו את הכריך ולוודא שהוא אוכל כמו שצריך. הגעתי לבית הספר ושאלתי מורה אקראית אם היא מכירה תלמיד בשם טאהיונג.

"כן, למה?" היא שאלה.

"אני מביא לו את ארוחת הבוקר שלו," עניתי. "את אולי יודעת איפה הוא עכשיו?"

"כן, הוא בדרך כלל בחצר האחורית," היא ענתה בנימוס.

"תודה רבה, והמשך יום טוב," אמרתי לה וקדתי קידה קטנה.

רצתי לחצר האחורית, ואז בזווית העין ראיתי את טאהיונג יושב לבד, בוכה בשקט על קיר. הלב שלי התכווץ כשהבנתי שמשהו לא בסדר. כשבאתי ללכת אליו, ראיתי מישהו מנסה לנשק אותו בכוח.

טאהיונג ניסה לדחוף אותו, אבל הוא לא הצליח. שניות לאחר מכן, ניגש אליי בחור אקראי ואמר, "סליחה, אתה נראה ממש נחמד ו... אממ..."

ילד נוסף שהיה איתו המשיך, "הוא רוצה להציע לך לצאת לדייט."

"מצטער, אני בזוגיות," עניתי בחצי חיוך.

"לא ידעתי, מצטער," אמר הבחור הראשון וקד מתוך נימוס.

אבל המוח שלי היה כבר במקום אחר לגמרי. הייתי קפוא לרגע כשניסיתי לעכל את מה שראיתי – טאהיונג, עם עיניים אדומות מבכי וידיים מותשות מהניסיונות לדחוף את הבחור הזה ממנו.

בלי לחשוב פעמיים, רצתי לכיוונו. חנקתי את הבחור עם המרפק שלי, הפכתי אותו לרצפה, והתיישבתי עליו. הידים שלי התחילו לנוע מעצמן, ונתתי לו אגרוף ועוד אגרוף לפנים, תוך שאני צועק, "פעם *בוקס* אחרונה *בוקס* שאתה *בוקס* נוגע *בוקס* בו!"

הרמתי את הראש וראיתי את טאהיונג, גופו רועד והוא מנסה לשמור על קור רוח. רצתי אליו, תפסתי אותו וחיבקתי אותו חזק.

"בייב, אתה בסדר?" שאלתי בקול שקט, והוא נצמד אליי, מחבק אותי כאילו אני הקו האחרון של ההגנה שלו.

הרמתי אותו על הידיים והלכתי לכיוון הרכב שלי, כשהוא נשען עליי ונרגע לאט לאט מהבכי. כשעמדנו להיכנס לרכב, הוא לחש בקול חלש, "בייב, עדיין לא סיימתי בית ספר."

"טאה, עכשיו אתה בא איתי הביתה," אמרתי בקול רגוע ומרגיע, מרגיש את גופו נרגע קצת יותר בכל רגע שעובר.