נ.מ טאהיונג
אני וג'ונגקוק הגענו לבית הספר החדש שלי. למרות מה שהוא אמר, הלב שלי דפק במהירות. הפחד של התחלה חדשה סוחט ממני כל טיפת אומץ שאי פעם צברתי.
"אתה בסדר, טאה?" ג'ונגקוק שאל בעדינות, מביט בי במבט מלא דאגה.
"כן, למה אתה שואל?" ניסיתי להשמע רגוע.
"יש לך פרצוף מפוחד... זה לא מה שצריך לגרום לך לדאוג," הוא אמר, צוחק מעט, אבל אני רק השפלתי את מבטי.
"אני פשוט... רוצה להכיר חברים חדשים, אבל... מה אם הם לא יאהבו אותי? מה אם אני לא מספיק טוב?"
ג'ונגקוק אחז בכתפיי, משדר ביטחון שאני קיוויתי לספוג ממנו. "טאה, אתה פשוט מושלם. ומי שלא ירצה להיות חבר שלך פשוט לא שווה את זה. יהיה בסדר."
הצלצול הראשון נשמע, והלחץ שלי רק גבר. מילים אלו הדהדו בראשי: "יהיה בסדר."
אישה בשנות הארבעים לחייה ניגשה אליי כשהתקרבתי לכניסה של הבניין הראשי. "שלום, אתה במקרה קים טאהיונג?" היא שאלה.
"כן," עניתי, קד קלות מתוך נימוס.
"מנומס, אהבתי. אני המחנכת החדשה שלך, קוראים לי מיונג-אהה (명희). בוא, אני אראה לך את כיתתך החדשה."
נכנסנו לכיתה, וכל העיניים הופנו אליי. זה הרגיש כמו מאות מבטים, למרות שהיו רק כמה עשרות.
"שלום תלמידים, אתם יכולים לשבת," היא אמרה בקול רך, אבל סמכותי. "היום מצטרף אלינו תלמיד חדש לכיתה. הכירו את קים טאהיונג." היא פנתה אליי ושאלה, "טאהיונג, יש לך משהו לומר על עצמך?"
הראש שלי נד, ולא הצלחתי להוציא מילה.
"זה בסדר," היא אמרה, ואז פנתה לכיתה. "טאהיונג, אתה מוזמן לשבת ליד ג'ונג הוסוק. הוסוק, תרימו את היד."
ילד גבוה, עם חיוך רחב וידיים זרוקות באוויר, קרא לי אליו. חייכתי בנימוס כשהתיישבתי לצידו, אבל משהו בו נראה לי מוכר.
"טאה, אתה זוכר אותי?" הוסוק שאל עם חיוך, ואני ניסיתי להזכר.
"משהו בשם שלך נשמע לי מוכר... אבל אני לא מצליח להבין מאיפה," עניתי בכנות.
"אני אעזור לך," הוא צחקק. "ג'ונגקוק, שיכור, מועדון..."
פתאום הכל התחבר. זה הובי, מהערב ההוא שג'ונגקוק היה שיכור! חייכתי אליו בהבנה.
"הובי! עכשיו אני נזכר!" אמרתי, והרגשתי קצת פחות לחוץ. לפחות מישהו מכיר אותי פה.
"מה השיעור הבא?" שאלתי, מקווה שזה לא יהיה משהו כבד.
"מתמטיקה," הוא אמר בצחוק.
הרגשתי איך כל תקווה לחוויית בית ספר חדשה ונעימה נעלמת ברגע. מתמטיקה על הבוקר? באמת?
---
נ.מ ג'ימין
"אהאהאהאה יונגי, תקנאאא! לי יש כסף בכאילו ולך אין!" צעקתי, מתרוצץ סביב יונגי שמנסה להתרכז במשהו חשוב, כנראה.
"שיואו, ולי יש כסף באמת," הוא ענה בציניות, גורם לי לצחוק עוד יותר.
"יון יון, בוא נלך לאכול גלידהההה," ביקשתי, מנסה לשכנע אותו עם החיוך הכי מקסים שיש לי.
"עם הכסף בכאילו שלך? סבבה," הוא ענה בהומור, אבל אני רציתי את זה ברצינות.
"נוווו, יונגי," התעקשתי, מרגיש שהוא מתחיל להתרכך.
"איך קראת לי?" הוא שאל פתאום, מחזיק את עצמו בקושי שלא לצחוק.
"אממ... יון יון," אמרתי עם חיוך לחוץ.
"לא."
"איף," התעצבנתי, רק כדי לראות את החיוך שלו מתרחב.
-לאחר חצי שעה-
"ג'ימין, די! אתה תשרוף את המטבח בסוף!" יונגי צעק עליי כשהניסיון שלי להכין חביתה הפך לאסון מטבחי.
"וואי, ג'ימינה, אולי פעם אחת תקשיב לי?" הוא אמר בייאוש, ואני הרגשתי קצת אשם... אבל רק קצת.
"זה לא יהיה היום," מלמלתי, מרגיש כמו ילד שנתפס.
---
"יון יון," קראתי לו שוב, מנסה להישמע תמים.
"ממ?" הוא ענה, נרגע קצת מהבלאגן שהכנתי קודם.
"נכון שפעם לא הייתי, אז איפה הייתי שלא הייתי?" שאלתי, מנסה לפצח את השאלה שלי עצמי.
"ג'ימין, מה לעזאזל?" הוא שאל בחיוך לא מבין, ואני פשוט צחקתי. טוב, אולי אני לא תמיד הכי הגיוני, אבל לפחות אני יודע להצחיק את יונגי שלי.
YOU ARE READING
אנחנו×טאהקוק
Romance|גמור| קים טאהיונג, סטודנט בן 22 שעובר לגור בבית חדש. גאון גאנגקוק, כשפגש את פרצופו של טאהיונג החליט שהוא מתאהב. אבל מי עוד יכול להתאהב במישהו בפחות מחודש?! -- •מכיל אהבה בין בנים
