אנחנו×טאהקוק

7

נ.מ טאהיונג:

הבוקר מתחיל בשקט יחסי, אבל אני יודע שזה רק עניין של זמן עד שהשקט יתפוצץ. היום אני סוף סוף נוסע לבקר את המשפחה שלי בטאגו, מקום שבו לא הייתי מאז גיל 14. הטיול הזה מעורר בי רגשות מעורבים – מצד אחד, התרגשות לפגוש את המשפחה שלא ראיתי כל כך הרבה זמן, ומצד שני, חששות מהמפגש המחודש אחרי כל השנים האלו.

לפני שאני יוצא, יש לי משימה לא פשוטה – להביא את האחיין שלי, יוג'ין, לסיאול. הוא יישאר כאן אצלנו למשך יומיים עד שאחזור. אני כבר מכין את עצמי למצב שבו אצטרך להתמודד עם האינטנסיביות של יוג'ין, ובנוסף, אני לא בטוח כמה אפשר לסמוך על ג'ימין שישמור עליו בזמן שאני לא כאן. למזלי, ג'ונגקוק הציע לעזור לי עם זה, וזה קצת מקל עליי את הלחץ.

כדי לשחרר את ג'ימין מהמשימה של להביא את יוג'ין, הצעתי לו 20 שקל, בתנאי שהוא יוכל לקנות לעצמו משהו קטן. זה אמור להספיק כדי לשכנע אותו לצאת מהבית וללכת לעשות קניות, משהו שהוא בדרך כלל שונא לעשות. אני מקווה שזה יעבוד.

בזמן שאני נוהג לסופר כדי לאסוף את ג'ימין, אני שוקע במחשבות על החיים. יש רגעים שבהם אני תוהה אם יש איזה כוח בלתי נראה שמגלה בדיוק מתי סיימתי לשטוף את המכונית שלי – הציפורים תמיד מגיעות ברגע שהמכונית נוצצת ומבריקה, וממש לא מחכות לרגע נוסף לפני שהן משאירות את החותם שלהן.

אני מגיע לסופר תוך כמה דקות. זה מצחיק איך ג'ימין מצליח להתלונן על מרחק כל כך קצר. הסופר הזה נמצא רק שתי דקות מהבית שלנו, אבל בשביל ג'ימין זה כנראה כמו חציית המדבר. הוא מצליח לטרוח ולבוא רק כשמדובר בקניות עבורו.

אני נכנס לסופר ומיד מבחין בג'ימין שמתנפל עליי בחיבוק. "שלום מתוקההה!" הוא צועק בקול רם, מושך מבטים מכל עבר.

"כן, היי גם לך, ג'ימין," אני עונה לו בנימה משועשעת אבל גם עייפה.

"המלך!" הוא מוסיף, עם אותו חיוך מלווה בהתלהבות תמידית.

אני מגחך קלות. "בכל מקרה, אתה יכול לבוא איתי לטאגו? אני הולך להביא את יוג'ין."

"מהה?? כן, ברור!" הוא קופץ מרוב התלהבות. "אפשר בינתיים לדבר איתו?" הוא שואל עם עיניים מבריקות, כמו ילד קטן שמחכה לשיחת וידאו עם חבר.

אני מחייך. "אממ... אוקיי." אני מחייג לנונה שלי ומתחיל את השיחה.

"נונה, את יכולה להביא לי את יונג'ין?" אני שואל כשהיא עונה, מנסה להישמע רגוע, למרות שאני יודע שהיא בטח תשאל שאלות.

"מה עם היי נונה, מה שלומך נונה? את זה אתה לא יודע לשאול?" היא עונה בחצי חיוך, ואני מדמיין אותה מהנהנת בראשה.

"סליחה, אבל בכל מקרה, את יכולה להביא לי אותו?"

"למה אתה צריך אותו?" היא שואלת בחשדנות.

"אני עם ג'ימין," אני עונה בנימה מרגיעה.

"אהה, אוקיי. שנייה." היא נכנעת לבסוף.

"טאההה!" קולו המתוק של יוג'ין נשמע בקו, ואני מחייך רחב.

"יונג'יניייי! אתה זוכר את דוד ג'ימין?"

"כןןןןןן!" הוא עונה בהתלהבות ילדותית, וג'ימין מצטרף לשיחה מיד.

"שלום חתיךךך," ג'ימין מכריז בקול עליז.

"ג'ימינשיייייי!" יוג'ין מחזיר בקול מתוק, ואני רואה איך השניים האלה מתחברים מיד.

השיחה בין ג'ימין ליוג'ין נמשכת כבר כמה דקות, ואני לא מצליח להימנע מלחייך לעצמי כשאני שומע אותם מתבדחים. ג'ימין תמיד ידע איך לגרום ליוג'ין לצחוק, ואני מודה שזה קצת מקל עליי לדעת שהוא יכול להשגיח עליו כשהוא במצב רוח טוב כזה.

"ג'ימין ינשמה של ברבור," יוג'ין מתחיל בשיחה.

"יוג'ין כוסון אש מגיל שש," ג'ימין עונה בשובבות, ממשיך להצחיק את הילד הקטן.

"ג'ימין יא חתיך הורס!" יוג'ין ממשיך בהתלהבות.

"ג'ימין, מתי נולדת?" יוג'ין שואל פתאום בסקרנות.

"לפני בערך 22 שנים," ג'ימין עונה ומנסה לשמור על פאסון, אבל אני רואה שהוא מתאפק לא לצחוק.

"וואו! זה לפני המון זמן! זה לפני כל האנשים! מה עשית כשלא היו אנשים?" יוג'ין שואל בתמימות.

"אאוץ, זה כאב," ג'ימין אומר בצחוק, ואני לא יכול שלא לצחוק גם כן.

"...לפעמים אני גדול ולפעמים טיפשי... *בכי*," פתאום יוג'ין מתחיל לבכות.

"יוג'ינייי, למה אתה בוכהה?" ג'ימין נלחץ ומנסה להרגיע אותו.

"אני העלבתי את עצמי!" יוג'ין עונה כשהדמעות זולגות לו על הלחיים.

לאחר שעה:.

אני סוף סוף מחליט להתערב. "ג'ימין, אתם כבר שעה בשיחה! לא נגמרו לכם כל הנושאים?" אני צועק אליו בסבלנות שהולכת ופוחתת.

"אני מדבר עם ג'ימין כפרה," יוג'ין עונה במהירות, וג'ימין מוסיף בציניות: "מה שעה? למה לשקר?"

הוא בודק את הטלפון, ומבין שזו באמת הייתה שעה שלמה. "לא משנה, זה באמת שעה."

אני נאנח בתסכול, אבל גם קצת מרוצה שהם כל כך נהנים לדבר אחד עם השני. אני יודע שזו תהיה חוויה משמעותית ליוג'ין, ואולי גם לג'ימין. לפחות זה אומר שהוא לא יתלונן כשהוא יצטרך להשגיח על יוג'ין בזמן שאני בטאגו.

בסופו של דבר, אנחנו נכנסים למכונית שלי ומתחילים לנסוע לכיוון טאגו. ג'ימין ממשיך לדבר עם יוג'ין בטלפון, ואני מקווה שהנסיעה תעבור בשקט, אבל עם השניים האלה, אני יודע שתמיד יש הפתעות.