נכד וולדמורט (עדיין בעריכה)

לוציוס מאלפוי

בדיוק כתבתי מכתב לדרקו כשהאדון קרא לנו, שמתי את הנוצה ומיהרתי אל מבואת אחוזת מאלפוי. הייתי בין הראשונים שהגיעו, התיישבתי בכיסאי תחת מבטו של הלורד וחיכיתי לשאר אוכלי המוות.

לא נאלצתי לחכות הרבה, אף אחד מאוכלי המוות לא העז לאחר לפגישה של הלורד . הלורד לא טרח להתרומם, הוא אותת בידו לסנייפ שקם באיטיות. "יש לך חדשות בשבילי סוורוס?" אמר בשקט "או שסתם כינסתי לכאן את כולם" הוא אמר בטון שקט אך מאיים.

סניפ כיחכח בגרונו בארשת של מעט  ​​לחץ, "כן אדוני, יש לי חדשות". אמר, "אם כך, סוורוס תאמר. אני לא מתכוון לחכות עד מחר" אמר האדון בחוסר סבלנות. 

סניפ לא נראה ממהר לענות "אדוני... הילד, הוא ברח. הוא ברח מן המפקדה" אמר בסוף דבר. "מה?! ברח?! זה מערער לנו את כל התוכנית!" האדון לא צעק, 

אך בקולו נמצאה עוצמה רבה שהפכה את קולו העכשוי לגרוע מצעקה , נראה כי דבריו מערערים את כל החדר 

"איך אנו אמורים לאגף כך את הבית? סמכנו על כך שהילד יהיה כלוא בפנים ומוקף!"

אחד מאוכלי המוות לחש לחברו, אבל הלורד שמע, מובן שמע. "מי אמר את זה?" לחש "מי העז לקרוא תיגר על סמכותי?!" 

אוכל המוות שדיבר שלח מבטים מפחדים לכל עבר, אבל אחרים לא ריחמו עליו, "זה הוא אדון!" אמר בלטריקס בקול נרגש "זהו גבון שפיקפק בך!" גבון נראה כעת מבועת ממש והביט בטירוף סביבו, מחפש יציאה

קולו של הלורד הרעים "כעת תראו מה קורה למי שמפקפק בי". הוא ליחשש באוויר וכעבור כמה שניות ליחשוש אחר ענה לו. הנחשית העצומה של אדון האופל זחלה

 אל החדר. היא נעצה בכולם מבט חודר ואז העבירה מבטה אל הלורד, מחכה לפקודה

האדון ליחשש אלייה שוב והיא זחלה אל גבון באיטיות מייסרת, גבון קפא מפחד. היא התקרבה אליו ופערה את פיה,

 שיני הארס המעוקלות שלה נצנצו לאור הנרות, היא רשפה אליו ונעצה בו את ניבה במהירות הבזק, לרגע היא נראתה כמו ברק ירוק ולבן.

עיניו של גיבון התמקדו לרגע בנקודה בלתי נתפסת. ואז התגלגלו לאחור, הוא התמוטט על הרצפה והגוף שלו פירכס ביסורים, ואז--דמם .

כל העיניים נתלו באדון האופל, דממה, אף אחד לא העז להוציא הגה. הלורד ניפנף בשרביטו כבדרך אגב לכיוון הגופה והיא ריחפה החוצה מהמבואה.

אשתו של גבון נעצה מבט בדלת שדרכה יצאה גיבון כאילו אינה מאמינה למראה עינייה, היא תפסה בחזה באזור הלב ועיניה פרפרו בחוסר אמון, הלם, ודיכאון עמוק.

הלורד התעלם, "סוורוס, בוא איתי, בלטריקס, יאקסלי, לוציוס, " קפאתי כשאמר את שמי "תנהלו משלחות חיפוש, אם הוא באמת ברח הוא חשוף מאוד, חפשו בקרבת המפקדה" הוא פנה ללכת ועמדתי להעמד. 

אבל הוא הסתובב לפתע "ואם הוא נאבק" אמר "אני לא מחייב אותך להביא אותו שלם ובריא" הוא הלך והשאיר אותי לתהות למה לא אכפת לו אפילו מנכדו, 

בגלל זה הוא האדון לוציוס, ולא אתה . נזפתי בעצמי, למען צריך להקריב אפילו בן משפחה . אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לחשוב על עצמי מקריב את דראקו, הרעיון עשה לי צמרמורת. 

נאנחתי לעצמי ופניתי למשלחת החיפוש שהיתה תחת אחריותי, "אציו מפת קסם" אמרתי ומפת קסם של האזור סביב המפקדה הופיעה מולי, "אנחנו נחפש פה, פה, ופה" אמרתי והצבעתי על מקומות ליד הכניסה של המפקדה.

הם הנהנו אלי והניפו שרביטים, מסכות אוכלי המוות שלהם עפו אותם, נאנקתי ברוגז "טיפשים! אתם מתכוונים ללכת באלה?! אתם ממש רוצים שמשרד הקסמים יגלה אתכם?!" הם נראו נבוכים,

 כעבור מעט זמן מה כולם היו לבושים כמו מוגלגים מטונפים.

לבשתי את הגלימה הקצרה המגוחכת שהן קוראים לה חולצה והגלימה עם השרוולים לרגליים שהם קוראים לה מכנס, איך הם הולכים עם זה כל יום?!. נאנחתי בגועל

התעתקנו אל סימטה צדדית בשביל לשמור על פרופיל נמוך, כשהגענו למקום שבו סיכמנו שנהיה פקדתי על הקבוצה שלי להתפרש בשטח.

כולם התפרשו ובין רגע נשארתי רק עם רוזייר, ראול וסלווין, הסתובבנו בשטח כשפתאום גל ענק של מים התנשא מעלינו ומתוך הגל נחתו על הקרקע ברכות 2 דמויות, הנכד והחברה הבלונדינית שלו..

ה"כ

לאחרונה יש לי המון מבחנים אז לא כתבתי, היום במקרה היה לי זמן, כנראה שיעבור הרבה זמן עד הפרק הבא..