נכד וולדמורט (עדיין בעריכה)

ניקו

וויל עזב עם השבעה מאחורי, אבל אני לא הסתכלתי לאחור. הלחיים שלי עדיין היו מעט סמוקות אבל זה לא עצר אותי מלשלוח לוולדמורט מבט מעורר אימה.
הוא צחק "ומי אתה? עוד אחד מהחברים הבוצדמים של פרסאוס? " הוא חייך חיוך אכזרי והחל להוציא את שרביטו,

 "לא בדיוק," אמרתי בקול קר, הרמתי את ידי לצדדים ומשכתי את המתים לעזרתי, עצמות, שלדים, זומבים, ורוחות יצאו מן האדמה. מעולם לא משכתי כמות כל כך גדולה של נשמות ומתים וזה כנראה היה מסוכן לי, אבל באותו הרגע לא היה לי אכפת, שאבתי אנרגיה מהמחשבה על וויל, אני לא יכול לתת לוולדמורט להגיע אליו.

באופן מפתיע לא הרגשתי כל כך מותש מהזימון העוצמתי, תהיתי אם כל השבועות האלה שוויל אמר לי לא להשתמש בכוחות שלי ולשמור אנרגיה באמת עזרו.
וולדמורט עטה מבט מבועת בפעם הראשונה מאז שראיתי אותו מופיע, המבט שלו ננעץ במשהו מעל הראש שלי

 "מה זה?! זה לא יכול להיות! מי אתה? איך אתה עושה את זה?!" הוא נסוג והמתים החלו ללכת לכיוונו, רוחות אבודות יללו עליו, שלדים כיוונו אליו נשקים בקול מפרקים חורקים, וגופות המתים הזומבים הלכו לעברו בצליעה ורעש מבחיל של בשר רקוב נע.

 נעצתי בו מבט מצמרר "אני ניקו די אנג'לו, בנו של האדס, אל השאול והמתים. ואתה לא אמור להיות בחיים" וולדמורט עיוות את פניו הלבנות בכעס וכיוון לעברי את שרביטו "אבדה קדברה-" הוא צרח, הרמתי את החרב שלי במהירות וחסמתי את הקללה הקטלנית בלי למצמץ.

 וולדמורט פער את עיני הנחש האדומות שלו בזעם והרים את שרביטו שוב " קרושיו! " הקללה עפה לעברי אבל חסמתי גם אותה " לא, אתה לא אמור להיות פה, מה שעשית לנשמה שלך הוא מעוות ולא טבעי, חשבת שזה פשוט יעבור בשתיקה? " וולדמורט העיף מבטים מסביב בחיפוש אחר דרך בריחה מן המתים המאגפים אותו,

 התחלתי ללכת לעברו

 "אתה-" שלד רץ אל מולי, חוסם קללת אבדה קדברה נוספת ומתנפץ לעצמות ואז הן הורכבו חזרה לשלד בניפוף אצבע שלי.

 "לא-" קללה נוספת נחסמה בידי השלד שהתנפץ שוב, לרסיסים הפעם,

 "נשאר-"קללה נוספת נשלחה לעברי, הרמתי יד ורסיסי השלד הפכו למגן עצמות גדול שחסם את הקללה ונפל חזרה לרצפה בחלקים. 

" ככה" עמדתי מולו, הייתי נמוך ממנו אבל לא הייתי צריך להיות הגבוה כדי להיות המאיים, צללים נאספו מאחורי בשובל ארוך.

 הושטתי את ידי לעבר פניו הלבנות והוא נרתע וניסה לכוון לעברי את השרביט שוב אבל אחת הגופות חטפה אותו מידו ושברה אותו לשני חצאים. וולדמורט נעץ מבט המום בשרביט השבור, היד שלי הייתה מול הפנים שלו.

 ואז קרה הלא יאומן, הוא התחיל לנסות לשכנע אותי לא לעשות את זה "חשוב על זה ילד, אתה לא רוצה להרוג אותי, זה ישב על המצפון שלך, מה עם רחמים? גיבור תמיד נותן רחמים! " הוא נראה כאילו הוא מנסה לעשות הכל כדי להימנע ממני וזה היה הברירה האחרונה שלו.

 "רחמים? " הפנתי את ראשי לצד במחווה של שאלה, "בשאול אין רחמים, טום, יש רק צדק" העיניים שלו נפערו כשקימצתי את ידי וחלקי נשמה נמשכו אלייה בקול מלחשש " ואני לא הורג אותך, אני מביא דברים על תיקונם"

 היד שלי נפתחה בפתאומיות וכל חלקי הנשמה שוולדמורט חצה מגופו באופן כה מעוות נכנסו דרך עיניו חזרה אל הגוף שלהם" הוא נפל על בירכיו והעיניים שלו התגלגלו לאחור והוא השתנק כשהנשמה הושלמה עם חלקיה האחרים.

 הוא יצא מהמעין טרנס במבט מאוים וכועס, הוא החזיק בלוח חזהו בחוזקה וקם במאמץ, נסוג מהמתים שעמדו מאחורי ומסביבי, "ניצחת עכשיו, ילד מקולל" הוא לחשש " אבל כשאני אשיג שרביט חדש, ואבוי עם הצבא שלי, אתה עוד תראה. "

 הוא יצא מהאולם הגדול עם גאווה פגועה, וחשוב מכך, גוף בן תמותה, הוא שוב יכל למות.
הסתובבתי לאחור, המתים עמדו שם מחכים לפקודתי, הרגשתי במשהו שלא שמתי לב אליו בלהט הקרב, הרגשה מוזרה של.. חוזקה?

ראיתי פתאום את וויל שכנראה הספיק לחזור ולהיות בסוף הקרב בוהה בי במבט המום, "מה? " שאלתי, הוא ניסה לענות אך נראה כאילו הוא לא מוצא את המילים.
"וויל? " הוא שלף מכיסו מראת יד קטנה להושיט לי אותה בלי להוריד את העיניים ממני. הרמתי את המראה בבלבול אבל אז ראיתי את ההשתקפות שלי והתנשפתי,

 מעל הראש שלי זהר סמל של גולגולת, הסמל של האדס, העיניים שלי עלו בלהבות, ליטרלי, להבות שחורות עטפו את גלגל העין שלי אבל כשניסיתי לגעת בהן בזהירות הן היו קרות כקרח, צללים טיפסו על הזרועות שלי, מתפתלים בין ידי וכתפי בלי שזימנתי אותם. פתאום הבנתי למה הכוח שלי היה חזק כל כך.

"ברכת האדס" אמר וויל בהתפעלות, מביט בי בגאווה "קיבלת את ברכת האדס, אני לא יודע אם זה קרה אי פעם לאיזשהו ילד של האדס." חייכתי אליו קלות. ואז האור מעל ראשי החל להתפוגג לפתע, והתחלתי להרגיש יותר ויותר עייף, כשהוא כבה לחלוטין העיניים שלי נעצמו, התעלפתי כשצללים ירדו ממני וחזרו לפינות החדר והמתים נבלעו לאדמה. ונפלתי אל זרועותיו העדינות של וויל שתפס אות

הי! אז.. לא כתבתי הרבה זמן, אני יודעת, הייתי תקועה בבית בגלל האזעקות עם ראש ריק מרעיונות לחלוטין,וכל מה שעשיתי היה לקרוא ולהקשיב למוזיקה בלופ, אז כן, סליחה על זה, דחיתי את הפרק הזה במשך יותר מידי זמן.אני מקווה שכולכם בסדר עם האזעקות וששום דבר רע לא קרה לאף אחד. שוב,כמו כל פרק,אני רוצה להגיד תודה על הקוראים המדהימים שמחכים,מצביעים ונהנים מהספר הזה, לראות את התגובות שלכם עושה לי את היום :) . מקווה שאהבתם, אתנה לאבגוד פיירו, ביי!