נכד וולדמורט (עדיין בעריכה)

דמבלדור

לקחתי את פרסאוס למסדר עוף החול בערך כיומיים אחרי הפגישה שלנו, יצאנו משטח בית הספר כדי שנוכל להתעתק, חברי המסדר האחרים שהתנדבו לארח את חבריו כבר הלכו,

אמרתי לו לאחוז בידי, והוא הביט בי "לא" אמר בקול תקיף, הפתעתי, אני מודה, כבר התרגלתי בגלל שאנשים לא מעזים לומר לי לא, התעשתתי, "ומדוע לא פרסאוס?" שאלתי

פרסאוס הביט בי, מעוצבן "זה פרס-" "כן אני יודע איך אתה מעדיף שיקראו" קטעתי אותו "אבל בשבילי, אני חושש, אתה תמיד פרסאוס,.זאת אחת התכונות המרגיזות של מורים, הם לעולם לא שוכחים את שמותיהם האמיתיים של תלמידים" . אמרתי לו 

כמעט את מה שאמרתי לטום רידל בזמנו, כמעט מילה במילה.

"למורים יש הרבה תכונה מרגיזות" הוא מלמל עצמו

חזרתי לעניין "בכל מקרה, למה לא?" שאלתי שוב "אני לא יכול להיות תקוע בבית, אני מצטער אבל אני לא מוכן גם לא להיפגש עם אנבת" הוא אמר לי, 

נאנחתי בהבנה "הקשב פרסאוס, אני מבין שקשה לך להיפרד מאהבת נעורייך אך-" הפעם הוא זה שקטע אותי "אנבת היא הרבה יותר אמר מ'אהבת נעורים'" בקול זועם שהיה יכול להפחיד אפילו את הוולדמורט, 

אבל פה כבר סבלנות פקעה, כל עוד הוא בהוגוורטס יבואו לתקוף אותו , כל עוד יבואו לתקוף אותו הגוורטס בסכנה, תפסתי בידו והתעתקתי ישר אל תוך הבניין של מסדר עוף החול

אני שומר הסוד, אני מסוגל לעשות זאת, הוא נרתע ממני ורשף גיצים " אני אמרתי לא! " צעק בכעס

, מעיר את גברת בלק הנוראית שצרחה " בוצדמים ובוגדי דם מטמאים את בית אבותי! " פרסאוס קפץ למשמע הקול הזר והוציא חרב ארד בוהקת ממרלין יודע איפה, 

ועמד בכוננות מביט סביבו ומחפש אחר מקור הקול, בנתיים גברת בלק צעקה קללות שונות לאוויר החדר " מטונפי דם ! בוגדים ארורים ! בוצדמים עלובים ! סקיבים ימח שמם !" פרסאוס רץ למסדרון לעבר הקול 

והניף את חרבו במהירות ושיסף את הדיוקן לשניים בדיוק, הדיוקן דמם ונפל על הרצפה, סיריוס הגיע בריצה למשמע הצרחות הביט המום בדיוק, 

נראה שפרסאוס הבין פתאום שהרג דיוקן "אמ.. סליחה?" אמר בחשש, סיריוס העביר את מבטו לפרסאוס

 ואזך "ברוך שפטרנו! סוף סוף! תודה לאל שעשית את זה ילד אנחנו מנסים להוריד את הנבלה הזאת בשנה שלמה!" פרסאוס חייך

 ונראה שהוא קל לו "בבקשה, מי זאת הייתה?" "זה דיוקן של אמי היקרה החמודה והטובה" אמר סיריוס בציניות, "היא הייתה אישה איומה ונוראה" הוסיף כשראה שפרסאוס מרגיש אשם על אימו

פרסאוס עזב את זה

ופנה אלי, ממבטו היה ברור שהוא עדיין כועס "כשבן אדם אומר לא" אמר בנימה ארסית שהרתיעה אותי "אז צריך לכבד את זה " "כמו שאמרתי לך במשרדי, בחירה זאת אינה שאלה ולא נתונה לוויכוח" אמרתי בשלווה שזייפתי.

הוא הביט בי בכעס "עליך להישאר פה ולא לצאת אחרת, אם תעשה תביא על עצמך עונש כבד" אמרתי, הוא בילוי מבט חודר שהבעית אותי, 

ולבסוף פשוט אמר "אבל רק שתדע שמים שונאים להיות כלואים""

באותו יום, כמה דקות אחר כך, הצנרת במסדר עוף החול התפוצצה