נכד וולדמורט (עדיין בעריכה)

וולדמורט

צעדתי בשקט, מחזיק דרוך בשרביט ששאלתי מאחד מאוכלי המוות שלי. לא רציתי לעשות את זה פה, אבל מה שחיפשתי היה נדיר מידי מכדי שאוכל לחפש אותו בכל מקום אחר בלי לבזבז המון זמן מיותר, ולא התכוונתי להתחיל לסרוק את היערות של צפון אמריקה, לא היה לי זמן לזה.
עבר בערך עשר דקות מאז שעזבתי בגלל ש.. ה*ילד* ההוא, השד ההוא, היצור המתועב עשה את מה שעשה לנשמה שלי, לא הייתי יותר בן אלמוות, הייתי רק קוסם רגיל כל אחד יכל להרוג אותי! עשר דקות היה הרבה יותר מידי זמן, כל עוד אני ככה אני פגיע. זה לא יכול להישאר ככה, ממש לא.
במצבים נואשים, עושים פעולות נואשות.
נקישה עדינה נשמעה, נדרכתי והקשבתי בזהירות, הנקישה נשמעה שוב, חייכתי לעצמי בזדון, קול של פרסות.
הרמתי את שרביטו, נזהרתי לא להשמיע שום רעש, ונופלת בשרביט, הלחש האילם השפיע מיד וגופי הפך לשקוף לחלוטין.
התקדמתי כמה צעדים קדימה והזזתי ענף, חושף קרחת יער מלאת פרחים, שם עמדה החיה המלכותית.
הפרווה הלבנה שלה הבהיקה באור הירח, הריסים הארוכות עפעפו מעל עיני בדולח כחולות, הרעמה הזהובה ישבה במלאכיות מתחת לקרן לבנה יפיפייה שתאמה את צבע הפרווה.
הפרסות הזהובות נקשו כשהחיה המרהיבה הסתובבה לכיוון הענף שהוסט.
התקרבתי בשקט אל היצור המדהים
"סקטומספרה!"
חד הקרן צהל באימה כשדם ניתז מפניו ומחזהו, הוא התמוטט על הרצפה, נושם בכבדות ויורק דם, משמיע יבבות והתנשפויות קורעות לב.
התעלמתי ממנו בעודי צועד לעבר חזהו, הוצאתי בקבוק זכוכית בגודל בקבוק יין, ומילאתי אותו בדם הכסף הבוהק של החיה המתייסרת. הרמתי את הבקבוק המלא נעצתי מבט בתוכנו, בסיכוי האחרון שלי לחיי אלמוות, ושתיתי 

חכו!, זה לא הכל! בגלל התירוץ העלוב הזה לפרק וכמות הזמן שלקח לי להתעשת על עצמי ואשכרה לכתוב.  (והרצון העז שלי לעשות משהו מיוחד ליום הולדת שלי באיחור של שבוע) החלטתי לכתוב לכם שלוש פרקים היום! (כולל זה) אז קדימה, גללו למטה ותהנו מעוד שני פרקים! מקווה שאהבתם ותאהבו!*