And they live happily ever after

מענה קולי

משום מה, מין הסתם חוק מרפי כלשהו, אבל הרחוב הרגיש לה מוצף בילדים.

איפה הם היו כל הזמן הזה? היא חשבה, דווקא עכשיו הם נזכרו לצוץ?

לא , עד עכשיו היא לא שמה לב אליהם, לא הייתה לה סיבה.

להתהלך בעולם בידיעה שיש לך ילד זה גם ככה קשה, כשיש לך ילד בוגר שמחוץ לבית ודואג לעצמו זה קשה מאוד.

אבל ילד שיום אחד פשוט נעלם ואין לך מושג איפה הוא? בלתי אפשרי.

ומה הבעיה שעשתה את כל זה עוד יותר בלתי נסבל? היא לא יכולה לחפש אותו בכלל.

זאת תחושה גרועה, הכי רעה שיש, זה נותן לך הרגשה שאת אימא נוראית, למרות שאת בכלל לא.

היא רצתה לבכות, היא התגעגעה אליו כל כך, לריח שלו, לקול שלו, לשטויות שלו, להכל.

יש לה גם כל כך הרבה דברים לספר לו, לעדכן אותו, דברים שהוא לא יודע.

למשל העובדה שעומדת להיות לו אחות, אחות קטנה כמו שהוא כל כך רצה.

בזמן שהיא נכנסה לחנות וקנתה את המצרכים היא חשבה שהוא יכול להיות האח הגדול המושלם.

בעצם היא לא חשבה, היא ידעה.

הוא היה מטפל באחותו הקטנה ושומר עליה מכל רע, הוא היה משחק איתה ושומר עליה בלילות כדי שהיא תוכל לישון.

אבל מי יודע אם זה יקרה?

היא החליטה להאריך את הדרך הביתה, ולעבור בחנות הישנה שבה עבדה, מקום שהוא כל כך אהב.

לאחר זמן מה שהיא פשוט בהתה במקום היא חזרה הביתה.

הבית היה שקט, וזה לא היה רגיל עבורה, זה עשה לה עצוב, והיא הרגישה שוב את הדמעות עולות לה.

היא ניגבה את הדמעות הבודדות שבגדו בה וזלגו על לחיה, אין לה זמן לבכות וזה גם לא יעזור, לצערה.

היא הוציאה את המצרכים שקנתה והתחילה בעבודה.

היא הכירה את המתכון בעל פה, היא מסוגלת להכין אותו בעיניים עצומות, וגם אם יעירו אותה באמצע הלילה, היא תצליח.

היא הייתה נותנת הכל בשביל שהוא יעיר אותה באמצע הלילה ויבקש ממנה שתכין לו את המתכון.

דפיקה נשמעה בדלת והיא קפצה.

אולי זה הוא?

היא מיהרה אל הדלת ופתחה אותה, אבל התאכזבה לגלות שזה רק הדוור.

היא לא הבינה מה הוא עושה פה, חלוקות העיתונים מתבצעת בשעות הבוקר המוקדמות.

הדוור מסר לה חבילת מכתבים, היא הודתה לו וסגרה את הדלת באכזבה.

היא העיפה מבט על המכתבים, רובם מכתבי חיסור מבית הספר או חשבונות, לא משהו מרשים.

התנור ציפצף, מודיע על סיום העבודה, היא נאנחה והוציאה את התבנית והעבירה את תכולתה לקופסא.

היא התיישבה ועשתה כמה דברים לא חשובים, לא היה לה אכפת כבר.

אחרי זמן מה היא שמה לב שכבר מחשיך, היא קמה והתחילה להכין ארוחת ערב.

ארוחת ערב לשניים ולא לשלושה.

כשהיא ערכה את השולחן בעלה נכנס הביתה.

"יש חדש?" הוא שאל.

היא הנידה בראשה לשלילה.

פניו נפלו והוא חיבק אותה חזק.

"יהיה בסדר" הוא אמר.

ככה הוא אמר תמיד, בכל ערב, אבל ככל שהזמן עבר הוא נשמע בטוח פחות ופחות.

הם אכלו בדממה יחסית, החליפו משפטים ריקים מתוכן ולא אמרו שום דבר יוצא דופן או מיוחד.

בסיום הארוחה ולאחר פינוי הכלים היא עלתה להתקלח, רק רצתה לשטוף ממנה את הסיוט הזה שעוד לא נגמר.

כשהם עלו לישון, מאוחר יותר באותו לילה, לקח לה זמן רב להירדם, איך אפשר להירדם כשהילד שלך בחוץ ואת לא יודעת מה איתו?

בסוף אחרי שעות ארוכות היא נרדמה, ישנה שינה נטולת חלומות או סיוטים.

בבוקר כשהיא התעוררה הייתה לה תחושה מוזרה, היא לא ידעה להסביר את זה.

היא החלה להתארגן ליום עבודה נוסף.

"האוכל מוכן!" נקרא מלמטה.

היא ירדה להצטרף אליו, לפני ששניהם יוצאים לעוד יום עמוס.

היא ערכה את השולחן ועברה בריפרוף על הודעות בטלפון.

היא פתחה בחוסר ריכוז הודעת מענה קולי שהשאירו לה.

"היי אמא" נשמע קול מוכר מההודעה.

היא קפאה במקום, היא תזהה את הקול הזה בכל מקום בכל מצב.

הדמעות זלגו ממנה בעוד היא ממשיכה להקשיב להודעה.

"אני בסדר, הרה חטפה אותי.... אני באלסקה במסע חיפושים... אל תדאגי לי... אני אוהב אותך אימא"

הטלפון נשמט מידיה בעוד הדמעות הופכות לבכי.

"מה קרה?" פול הגיע בבהלה.

בעודה בוכה, השמיעה לו סאלי את ההודעה שקיבלה מפרסי.

"פיספסתי אותו" היא בכתה "אם לא הייתי הולכת לישון אז הייתי יכולה לדבר איתו".

פול חיבק אותה חזק וניסה לנחם אותה.

"הוא בחיים ונשמע בסדר" הוא אמר.

"אני רוצה את הילד שלי" סאלי אמרה.

"עוד מעט הוא יחזור" פול אמר "אני בטוח".

סאלי קמה והוציאה מהמקרר את הקופסא עם העוגיות שאפתה אתמול, העוגיות שפרסי אוהב כל כך.

היא אכלה עוגיה אחת ונשמה עמוק, פול צודק עוד מעט פרסי יחזור הביתה.

רק הלוואי שזה היה קורה עכשיו.

וואו לקח לי נצח לכתוב את זה ואין לי מושג למה
וואנשוט עצוב אבל גם קצת חמוד, נראה לי
תגובות יתקבלו בברכה 🌟