The love is dangerous

פרק 15

הרגשתי איך נשימתי נעצרת ואיך הגלגלים בראשי מתחילים לנוע לאט יותר. הייתה ירייה. מישהו חטף ירייה. מישהו חטף ירייה ולפי קול השריקה והצעקה זה היה מישהו לידי.זה היה מישהו לידי. גל הצרחות והצעקות הוציא אותי מהטראנס שהייתי שקועה בו. הגוף שהצמיד אותי לריצפה קם והרים אותי איתו. לוק. "את בסדר?" הוא שאל בדאגה בהולה.
שיפשפתי את ליסתי שניפגעה קצת מהנפילה והינהנתי.לא נפגעתי. אחרי שבדק שאני בסדר הוא רץ משם, כניראה כדי לתפוס את היורה. הסתכלתי לצידי כדי ליראות מי חטף את הירייה ופלטתי צווחה. ביל ג׳קס היה שרוי על הריצפה עם יד מעוקמת בצורה מוזרה ודם מבעבע מצווארו. הוא לא זז. גם אני לא יכולתי לזוז ורק הבטתי בו באימה עד שכל מיני אנשים עם מדים ובלי מדים דחפו אותי משם. הרגשתי זיעה מעקצצת במצחי. הכל התחיל להפוך למחניק.תרגעי. נשימותיי החלו להיות כבדות יותר. תפסתי את השולחן לידי בידיים רועדות. יכולתי עדיין ליראות את התמונה המבחילה של ביל השרוי על הריצפה בראשי. מה קורה לי? אבל לא יכולתי לעצור את הבהלה שעדיין טיפסה בגרוני. החדר נהיה מחניק יותר ויותר. צעקות ובהלה ניראו ונישמעו מכל עבר אבל הרגשתי כאילו כיסו אותי בצמר גפן והכל היה מעומעם ומעורפל.
אני לא מצליחה לינשום.
נתקפתי סחרחורת כשניסיתי לבלוע את האוויר בנשימות עצורות. אוי לא. התקף חרדה. חוויתי אחד כזה כשהייתי קטנה כשהכלב שלנו, פאפי, מת לי על הידיים. ההרגשה הנוראית של המחנק בגרון וחוסר היכולת לבלוע אוויר תקפה אותי גם עכשיו.
לעזאזל, אני חייבת להרגיע את עצמי.
תנשמי, זה הכל בראש.
אבל זה לא עזר,הדם שביעבע מצווארו של ביל כל הזמן הופיע בראשי וגרם לי לאבד עוד יותר שליטה.
אני חייבת לצאת מכאן.
הריצפה התנודדה תחת רגליי בין העוברים והשבים בניסיון להגיע אל דלת היציאה.
נקודות שחורות ריצדו בראייתי כשהחמצן לא הגיע אל מוחי.נשימותיי הפכו לקטועות ורעועות יותר. הרגשתי כאילו אני עומדת למות.
לא. תפסיקי. את רק מדמיינת את זה. הקושי לנשום הוא לא אמיתי.
ניסיתי לחזור על מה שאמא אמרה לי בזמן שעברתי את אותה החוויה הנוראית פעם. זה לא אמיתי. זה לא אמיתי. אבל המחנק עדיין הורגש בראותיי. בעיוורון פתחתי את הדלת הגדולה והרגשתי איך גל הקור שהכה בי מוציא אותי קצת מהערפל שהייתי שרויה בו אבל לא לגמרי, בקושי ראיתי משהו, רק שחור וגוונים של לבן. תנשמי. תנשמי. אבל לא יכולתי.
אני עומדת למות. ניסיתי להשען על הקיר אבל לא היה לי מושג איפה הוא.לא הצלחתי לראות כלום. פתאום הרגשתי איך רגליי מתחילות להתמוטט תחתיי אבל לפני שהן פגשו את המדרגות הקשות הרגשתי ידיים מוצקות אוחזות בי מאחורה. שחור. "מייגן. מייגן!" קולו הבהול של לוק גרם לפתוח את עייני בקושי. הלוואי שזה רק יגמר. אבל נשימותיי עדיין היו קרועות והיתנשפתי בניסיון לגמוע אוויר אבל לא הצלחתי.לא הצלחתי לנשום. "מייגן, תנשמי." הוא אמר בקול מרגיע אך תקיף. ראשי הושען על ידו המוצקה וראיתי את הקמט בגבותיו כשהמשיך לדבר אליי באותו הטון. "את יכולה לנשום מייגן. תפתחי את הפה ותשאפי את האוויר. יש סביבך הרבה אוויר." הוא החזיק את פניי והחווה בידיו לא מוריד את עיניו מעייני. לפתוח את הפה ולשאוף אוויר ניראה בלתי אפשרי עכשיו אבל בכל זאת ניסיתי. בראש מסוחרר ניסיתי להזכיר לעצמי איך נושמים. הרגשתי איך קצת אוויר ניכנס אל ראותיי. "יופי, את תיהיה בסדר. תנסי שוב." הוא הורה באותה נימה מרגיעה. כמה פרמדיקים ניסו לשאול אותו אם הוא צריך עזרה אבל הוא העיף אותם. ניחשתי שהם ניקראו לעזרה כדי לבדוק אם עוד אנשים ניפגעו וכדי לקחת את ביל. לא, אל תחשבי עליו כרגע. ניסיתי לנשום שוב והפעם יותר אוויר ניכנס בנונשלטיות לראותיי ויצא אוטומטית. גמעתי עוד נשימה והפעם היא הייתה גדולה יותר. ראייתי החלה להתבהר. נשמתי שוב. "יופי." הוא אמר והזיז שיערה דביקה ממצחי. אחרי כמה שניות התחלתי לינשום כרגיל וגופי החל להיתרפות בהקלה. ראיתי שהקמט במצחו של לוק נעלם והוא הביט בי בהקלה. הייתי עדיין מסוחררת אבל בכל זאת נחלצתי מאחיזתו לישיבה שפופה. הזיעה שהרטיבה את גופי התחילה להתקרר והתחלתי לרעוד."אני לא יודעת מה קרה לי-" ניסיתי להסביר אבל הוא קטע אותי. "התקף חרדה?" קולו עדיין היה מאופק ומודאג אך פחות ממקודם. הוא הוריד את המעיל שלו וכרך אותו סביבי. עכשיו כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. "כן, תודה. זה היה פשוט קצת יותר מידי...מה קרה שם בכלל?" התמונה המזעזעת שוב עלתה במוחי , נירעדתי והידקתי את מעילו סביבי.
מבטו הרצין. "מישהו כניראה גילה שחשפנו את ביל אז שלחו את המתנקש לרצוח אותו כדי שלא יגלה לנו כלום. אחרי שהצלחתי להעתיק את הנתונים מהמחשב של ביל ראיתי את היורה ברגע האחרון, אבל לפחות הוא ירה ולא במישהו אחר."
נירעדתי שוב. אם המתנקש הזה היה מכוון קצת הצידה הוא היה פוגע בי , או יותר גרוע- באחד האורחים. המחשבה צרבה אותי.
פיתאום רציתי רק לעוף מכאן.
נעמדתי במהירות מה שעשה לי קצת סחרחורת אך התעלמתי מימנה."אני חייבת ללכת." אמרתי בבהילות והתחלתי לרדת במדרגות. שמעתי אותו הולך אחרי. "מייגן." הוא אמר. אבל לא היסתובבתי. רק המשכתי ללכת. אני רוצה לחזור. לבינייני הקולג׳, לחדר שלי ולכל מקום שהוא לא פה. רק קיוויתי שלוק לא ינסה לעצור בעדי. אבל הוא לא ניסה.
***
"המשפט שלכם הוא בדיוק בחג המולד??" שאלתי בגבות מורמות עדיין לא מאמינה למה שאבי הרגע אמר בטלפון.
"אני כל כך מצטער. גם אמא שלך מנסה להזיז את התאריך אבל כרגע אי אפשר לשנות אותו. אז תגידי לאמה שיש אפשרות שתעבירי אצלה את החג."הוא השיב.
אוף... משפט מטומטם...
התיישבתי על כיסא העבודה שלי. כבר עברה שעה מאז שהגעתי לחדר וכרגע לא רציתי לצאת מימנו. שמחתי שאמה לא הייתה פה כי אז היא הייתה שואלת אותי מה קרה וממש לא רציתי לספר לה. תיכננתי להעביר את הערב בצפייה בסרטים במחשב בטיץ וסוודר, רק לעשות משהו שיוציא לי מהראש את מה שעברתי היום...
היה חלק במוחי שצעק עליי שאני מטומטמת, כשהסכמתי לעבודה הזאת ידעתי שיהיו בה סיכונים כאלו אז למה אני מתנהגת כמו חלשלושה?!
אבל הייתי צריכה ערב להרגע מכל היום הזה. "טוב , אז אני אשאל את אמה..."אמרתי בבאסה ושיחקתי בחוט שהיה על השולחן. למרות שגם אם הייתי באה זה היה נורא עם כל הריבים שלהם כי הם עדיין לא עברו לבתים נפרדים משיקולים כלכליים. כן, עדיף כבר להיות עם אמה.
"יופי, תמשיכי להצטיין בלימודים, אני אוהב אותך. ביי."
"גם אני, ביי אבא." וניתקתי. פתאום נישמעה דפיקה בדלת. כיווצתי גבות, לא היה ידוע לי שמישהו היה אמור לבוא.
"מי זה?" שאלתי.
"אני, סטף." שמעתי קול חלקלק ולגמרי לא מרוצה מבחוץ. והדברים הטובים רק ממשיכים לבוא, מה?
פתחתי את הדלת בגבה זקופה. "מה את רוצה?" שאלתי בלי שום גינונים. באמת שלא היה לי כוח אליה. שיערה הבלונדיני היה מורם לגולגול והיא לבשה חליפה לבנה שניראתה יקרה ואיכשהו ישבה עליה סקסי. לידה הרגשתי כמו הומלסית מלוכלכת.
"גם אני שמחה לראות אותך, מותק." היא אמרה בחיוך קר אפילו ובחנה אותי כאילו אני הדבר הכי מגעיל שהיא אי פעם ראתה. לכי תזדייני, שידרתי לה במבטי.
"תרגעי, אני לא הולכת לשבת איתך לשיחת בנות. רק רציתי להודיע לך שאת איתי בוועדת הקישוט לנשף החורף. מתחילים לעבוד בשבוע הבא ואין מצב שאת מבריזה לי בגלל מי-יודע-מה שאת צריכה לעשות." מבטה הפך למאיים לרגע ואז פיה נימתח בחזרה לחיוך מתוק שגרם לי לבחילה." אני חושבת שהבהרתי את עצמי."
"ובאת לפה רק כדי להבהיר לי את זה?" שאלתי בבוז.
היא צחקה צחוק לא נעים. "אין לי את הטלפון שלך ואני גרה כמה דלתות אחרייך. אז חשבתי למה לא להגיד לך את זה פשוט אישית, עד כמה שזה מבחיל אותי, ואולי בדרך גם לתת לך עצת לבוש. תשרפי את הבגדים שלך." היא סיימה כשהחיוך לא מש מהפנים שלה.
גילגלתי עיניים וטרקתי לה את הדלת בפרצוף. כלבה מניפוליבית. אני לא אגיע למפגשים בכוונה.
אלוהים, הקולג׳ הזה לא שונה מהתיכון בשיט. נשפים, וועדות סידור, מורים קשוחים...
התחלתי לראות את הסרט הראשון בטרילוגיית 'מלחמת הכוכבים'- כן, אני חנונית בקטעים האלו- כשהטלפון שלי צילצל שוב. הפעם מספר לא מוכר.
"הלו?" שאלתי.
"מייגן ווסט?"קול נשי קר שאל.
"כן...?" מי זאת?
"לאור ההתפטרות שלך מהמישטרה נבקש מימך לבוא לתחנה להחזיר את האקדח ,לחתום על כמה טפסים ולקבל תשלום על העבודה."
גבותיי קפצו בהפתעה ולרגע חשבתי שלא שמעתי אותה נכון. "מה? להתפטר?"
"כן, השוטר ג׳ונסון הודיע שהתפטרת מעבודתך."
לרגע לא יכולתי לדבר ואז עיכלתי את דבריה. ניסיתי לשלוט בכעס שהחל לבעבע בבטני. "אוקי, אני אבוא עכשיו. רק, השוטר ג׳ונסון נמצא בתחנה כרגע?"
"כן, גברתי."
"אוקי, תודה. ביי." ניתקתי את הטלפון וידי היתהדקה עליו. הוא אמר להם שהיתפטרתי?! מה לעזאזל הוא חשב לעצמו??? שמתי את המגפיים שלי בכעס עצור ודחפתי את האקדח עמוק עמוק בתיק שלי. לקחתי את המעיל שלי. ניראה שאני אצטרך להשאיל את בטי שוב.
כשהגעתי לתחנה הייתי כבר ממש זועמת. הוא אפילו לא דיבר איתי על זה! ומאיזו סיבה הוא בכלל אמר שהיתפטרתי? אולי עברתי היום משהו לא נעים שגרם לי לפקפק קצת בהחלטה שלי לעבוד בעבודה הזאת אבל לא חשבתי על זה עדיין בכלל. צחקתי במרירות. אבל למה בכלל הייתי צריכה? הרי מר לוק יודע לעשות את כל ההחלטות הנכונות לגבי, לא?
טרקתי את דלת המכונית קצת חזק מידי והלכתי מהר אל דלת התחנה. בדלפק הכניסה עמדה אותה מזכירה שמנמנה ומעצבנת. לעזאזל, אין פה החלפת משמרות או משהו?
שמתי את האקדח על הדלפק ברעש, ראשה של אנסטסיה קפץ וכמה אנשים במדים שעמדו ליד ודיברו הסתכלו עליי.
"איפה לוק?" שאלתי ונעצתי בה עיניים קרות.
היא ניראתה קצת מבוהלת כשלקחה את האקדח ושמה מעטפה לבנה על הדלפק במקומו. "יש פה גם כמה טפסים שאת צריכה לחתום עליהם-"
"אני רוצה קודם לראות את השוטר ג׳ונסון בבקשה. איפה הוא?" נישענתי לעברה במבט רושף ולקחתי את המעטפה.
היא ניראתה מופתעת. "בחדר אימונים. קומה ראשונה. תמשיכי ישר במסדרון ואז תפני שמאלה. יהיו שם דלתות כסופות מחוברות. הוא שם , מיס"
"תודה." אמרתי והמשכתי לעבר המסדרון. הבילבול והכעס מתערבלים בתוך בטני.
פניתי שמאלה במסדרון והמשכתי ללכת עד שהגעתי לשתי הדלתות הגדולות הכסופות ,עוקפת שוטרת עם שיער קצוץ בדרך.
נשמתי נשימה עמוקה לפני שפתחתי את הדלתות הכסופות בתנופה, נכנסת ומגלה אולם ענק מכוסה ברובו במזרונים עם שקי איגרוף וסולמות בצד. ישר עיניי קלטו את לוק שעמד שם ונתן אגרופים לשק איגרוף שהתנדנד בפרעות. הוא היה רק עם מכנסיים והשרירים בגבו המבריק זזו. אבל לא הספקתי לתת לזה יותר מידי תשומת לב כשהדלתות נטרקו בחוזקה מאחורי ומבטו קפץ אליי במהירות. לא נתתי לו זמן להגיב לפני שהתחלתי לחצות את האולם לעברו ולפרוס ידיים בכעס."מה? מה לעזאזל לוק?! מה עבר לך בראש כשאמרת להם שהתפטרתי? ולמה לעזאזל אפילו לא טרחת לדון איתי על זה ולתת אולי לי להחליט אם אני רוצה להתפטר או לא? מי נתן לך בכלל את הרשות לעשות דבר כזה מאחורי הגב שלי???" סיימתי בנימה נוקבת כמה מטרים רחוקה מימנו. הצלחתי כבר לראות את עיגולי הזיעה על מצחו.
הוא לא עצר מלחבוט בשק אבל שמתי לב שהשרירים בידיו הפכו למתוחים יותר כשנתן את המכה הבאה. פרצופו לא הביע כלום." אני מצטער שעשיתי את זה מאחורי גבך. אבל זו הייתה ההחלטה הנכונה לעשות בשבילך, בין אם את מבינה את זה עכשיו ובין אם לא." הוא הביא לשק מכה עוצמתית יותר.
פערתי עיניים בתדהמה ואז הרגשתי איך כל גופי רוטט בזעם. "ההחלטה הנכונה בשבילי?? אתה בקושי מכיר אותי לוק ג׳ונסון!" התפוצצתי עליו. הדבר גרם לו לעצור לרגע לפני שהמשיך לזוז. "אתה מכיר אותי חודש! חודש! כמה סיפורים מרגשים מהעבר שלי ואתה חושב שמעכשיו קיבלת את הסמכות לקבל בשבילי החלטות??
אז קבל מבזק חדשות, אתה לא יודע שום דבר עליי!" הנפתי כלפיו אצבע מאשימה. "לא היית לצידי בתשע עשר השנים המסכנות בהן אני חיה ובטוח שלא ראית אותי מקבלת החלטות אחרי אירועים קריטיים. תודה רבה אבל אני יכולה לדאוג לעצמי-" עד עכשיו הוא לא פצה פה וניראה שרק הקשיב אבל פיתאום הוא עזב את שק האיגרוף והסתובב להביט בי עיניו מנקבות את עיניי, רותחות. "לא, את לא יכולה לדאוג לעצמך!" נימתו הכעוסה עצרה את שצף המילים שיצאו לי מהפה והבטתי בו מופתעת, הוא אף פעם לא ניראה כועס וסוער כמו שהוא ניראה עכשיו. "לפחות לא מימה שהבנתי היום. אני אולי מכיר אותך רק חודש אבל דבר אחד הספקתי להבין. את יודעת למה לקחת את העבודה הזאת, מייגן? בין אם את יודעת או לא לקחת אותה כי את כועסת. את כל כך כועסת. את כועסת על חוסר הצדק בעולם, את כועסת על מה שאיאן עשה לך ואת כועסת בעיקר על עצמך. אז למה שלא תיקחי עבודה שבה את יכולה להוציא קצת מהכעס הזה? לתרום קצת להחזרת הצדק לעולם? לנקום באנשים רעים כמו איאן?" נשימתי נעצרה." ברור שתקחי עבודה כזאת וכמו בכל פעם כשראיתי אותך עושה משהו מסוכן בזמן הקצר שאני מכיר אותך לא התחשבת בפרטים הצדדיים וההשלכות." הוא התקרב אליי. "לעבוד במשטרה זה לא משחק.צריך להיות מסוגל לראות דברים מזוויעים, לשמור על קור רוח, לעבוד בשיקול דעת ולתפקד כמו שצריך במצבים קריטיים. את לא אחד מהם! את חמת מזג, יהירה , פרועה ובטוח שלא זהירה! בהתחלה חשבתי שתוכלי להסתדר עם התפקיד אבל אחרי היום... את לא הולכת להמשיך לעבוד פה." המילים שלו דקרו אותי כמו סכינים חדות כי אחרי שעיכלתי את מה שאמר הבנתי כמה הוא צודק. בהכל. וזה היה מכאיב. אבל הגעתי גם למסקנה משלי."אתה לא שונה מימני." אמרתי בקול חלש כי פיתאום הבנתי את זה. הבנתי אותו. ראיתי ניצוץ של בילבול בעיניו. "גם אתה כועס. אתה אולי מצליח להסתיר את זה בכל החזות הקרה והמוצקה שלך אבל הכעס מבעבע בתוכך." קולי החל להיתגבר והתקרבתי אליו. "אתה רוצה לנקום. באנשים שחטפו את אחותך ובאיש שרצח את אנני. עדיין לא המשכת הלאה, גם בגלל זה לא התבייתת על שום בחורה אחרת. אתה כמו הר געש! רק שכל יום אתה מתפוצץ בתוך עצמך פעם אחר פעם מנסה לא להראות את זה. אבל יום אחד אתה תתפוצץ מול כולם!
אתה לא שונה מימני בכלל, רק שאתה לא מראה את הכעס שלך. אתה מסתיר אותו. ואתה מצליח לעשות הצגה יפה על כולם אבל לא עליי. אז אין לך שום זכות להגיד לי מה אני אעשה ומה אני לא אעשה כי אתה הרבה יותר גרוע מימני ואתה יודע את זה." סיימתי בנימה חותכת והרגשתי שעייני צורבות. לוק רק עמד מלפני קפוא. הוא ידע שצדקתי. ולרגע יכולתי להבחין בניצוץ הכאוב בעייניו לפני שגבי נחבט בקיר שהיה לידי ושפתיו התנגשו בשלי בפראות. גופו ניצמד לשלי ולא נתן לי לברוח. ניצוצות התפוצצו בראשי וכל מחשבותיי נעלמו כשהראציונאליות במוחי הפסיקה לעבוד ובלי שום מחשבה הטתי את פי אל שלו ונתתי לשפתיי לנוע עם שלו, נותנת ללשונו לחקור את פי ברעב. כל הכעס וכל הלחצים שנעגרו בחזי היום התפרקו והוזנו לתוך הנשיקה שהפכה לעזה יותר מרגע לרגע. התשוקה שרפה בבטני כמו אש רותחת והנחתי את זרועותיי על צווארו מקרבת אותו אליי עוד יותר וגונחת כשידיו הורידו מימני את מעילי והעבירו צמרמורות נעימות במורד עמוד השידרה שלי כשהחל להניע אותם על גבי. שיערו היה כמו פלומה נעימה באצבעותיי וכל שריר בגופי רטט כשהעברתי את ידיי על גבו החשוף והשרירי. רק רציתי להרגיש עוד מימנו. הוא נאנק והתנתק כדי לנשק את צווארי. היתנשפתי בכבדות ועצמתי עיניים לרגע בהנאה לפני שהחזרתי את פיו אל פי ושפתינו נעו בתיאום עז ותשוקתי אחת על השניה. זרועותיו ניכרכו סביב מותניי והוא הרים אותי כך שהקיר מאחורי היה המשענת היחידה שלי. ניצוצות חדשים פרצו בכל גופי כשהרגשתי את הבליטה במכנסיו. נשכתי את שפתיו והוא רק גנח והצמיד אותי אליו עוד יותר. הרגשתי את ליבי הולם בפראות ואת בטני מתכווצת בקיבוץ מוזר. עבר כל כך הרבה זמן מאז שנישקתי מישהו ברצון ובתשוקה כזאת. כל כך הרבה זמן. ורציתי עוד. גופי צרח למגעו העדין ועם זאת הפראי. הוא לא החזיק ונגע בי כאילו אני כלי שבר אלא כמו משהו שהוא השתוקק לו הרבה זמן. ואהבתי את זה. הרחתי את הריח המשכר שנדף מימנו כשידיי החלו לרדת למטה לעבר מכנסיו. הרגשתי את קצות אצבעותיו תופסות בשוליי חולצתי. ליקקתי את שפתיי כשהתנתקנו לרגע, מתנשפים, הסתכלתי לעיניו שהיו סוערות ומלאות תשוקה, מה שדירבן אותי להטות את שפתיי אל שלו שוב. חולצתי החלה לעלות כשפתאום התת מודע שלי ,שהרחקתי כל הזמן הזה, צעק לי מילה אחת. ג׳ייס. המחשבה פוצצה את הערפל התשוקתי במוחי ברגע. אוי לא, ג׳ייס.לקח לי רגע לפני שהתנתקתי מלוק בחדות והתרחקתי מימנו מתנשפת. אוי לא. גופי ומוחי עדיין היו שרויים בעירפול חושים אך דבר אחד הם הצליחו להבין. אני חייבת להסתלק מכאן. וכך בלי להביט לאחור לקחתי את המעיל שלי ורצתי.