The love is dangerous

פרק 16

היי בנות, אני מצטערת שלא העלתי פרק
פרק הרבה זמן. אני לי ממש תירוץ לזה חוץ מיזה שקצת ניתקעתי בכתיבה (רק כותבות סיפורים יכולות להבין כמה זה מתסכל).
חוץ מיזה רציתי להודיע שזה הפרק האחרון שאני כותבת ואז אני מוחקת את הסיפור.
חחחחחחח סתם! תיהנו מהפרק!

"מיס ווסט. מיס ווסט!" הרמתי את ראשי בבהלה מפילה את העיפרון שלי על הריצפה ופוגשת במבט המרוגז של מר בנדלר בתשישות. "אני מבין שאת מעדיפה לישון מאשר להקשיב לי חוזר על החומר למבחן?"
"לא, לא. סליחה." אמרתי במהירות מנסה לסלק את העייפות מפניי.
הוא נתן לי עוד מבט כעוס ואז המשיך לדבר על הסכנות בהחייאה.
לעזאזל, הרגשתי שמישהו צריך לעשות לי החייאה, הרגשתי כמו ג׳לי מגעיל ועייף. בקושי הצלחתי לישון בלילה מרוב שלמדתי למבחן ומהמחשבות שעדיין הטרידו אותי. או יותר נכון, רגשות. הכל אצלי היה מחורבש כמו מסיבת קולג׳ פרועה ביומיים האחרונים. לא ידעתי מה להרגיש. מצד אחד היה לי טוב עם ג׳ייס , גם אתמול כשרכבנו על מחליקיים באגם הקפוא ידעתי היה לי ממש כיף איתו חוץ מיזה שהרגשתי כל הזמן אשמה על זה שהיתנשקתי עם לוק.
לעזאזל, התנשקתי איתו!
רק התיזכור של זה העביר בי עיקצוצים בידיים, כיווצתי אותן בחוזקה. עדיין תהיתי איך זה בכלל קרה?
בהתחלה צעקנו והטחנו האשמות אחד בשני ושנייה לאחר מיכן היינו דבוקים אחד לשני בלי יכולת לעצור! עד שכמובן ניזכרתי בג׳ייס כמו מטומטמת. על היום הראשון כבר בגדתי בחבר שלי. כל הכבוד מייגן...
"-ולכבוד הנשף המתקרב לכולכם היום יתבטלו שתי שעות הלימוד הבאות לטובת ההכנות." הוא עצר כשכמה ליחשושים וקריאות נירגשות נישמעו בכיתה. "אבל מה זה? התקבלנו לקולג׳כדי לילמוד לא כדי להתכונן לנשף!" נערה גותית צעקה מאחורה והשתיקה את כולם בציפייה לראות מה מר בנדלר יענה לה. הוא רק הביט בה במבט קר."ומימה לדעתך הקולג׳ יהיה ממומן ,מיס ננסי?"
היא שיחקה בעגיל באף שלה ולא נירתעה מנימתו הנוקבת."אה... אנחנו משלמים כמה עשרות שקלים רק כדי להתקבל..."
"ואת רוצה שהמחיר ירד בשנה הבאה?"
"אממ..כן..."היא לא הבינה לאן הוא חותר.
"אז צריך משקיעים ולדעת ההנהלה הנשף יהיה הזדמנות נהדרת להרשים אותם." הוא פסק והשאיר את הגותית בלי שום יכולת להתווכח. אני רק שמחתי שלא יהיו לימודים בשעתיים הבאות כי המוח שלי לא יכל להכיל עוד חומר לימוד היום. הרגשתי כאילו הוא עומד להתפוצץ. רציתי פשוט ללכת לישון.
"יש פה עוד התנגדות?" הוא שאל ובחן את הכיתה הדמומה. כולם שתקו. אף אחד לא רוצה להתעסק עם מר בנדלר המניאק. "יופי. עכשיו, קדימה הצילצול צריך להישמע..." הוא בחן לרגע את שעונו. "עכשיו." הצילצול הצורמני הושמע בכיתה וכולם קפצו מכיסאותיהם בהקלה. אני בניגוד לזה טחבתי את הספר והעט בעייפות לתיק וקמתי בכבדות פוגשת את עיניו של ג׳ייס כשהתקרב אליי."היו לך חלומות רעים בלילה?" הוא שאל בהתלוצצות ונישק את קצה ראשי.
"הלוואי." העמסתי את התיק על כתפי. "לא הצלחתי כמעט להירדם, ישנתי איזה שעתיים ניראה לי אני אלך לחדר לישון קצת עד השיעור הבא, אני מרגישה מרוכזת כמו כלב שרואה חתולה ."
ג׳ייס גיחך והתחלנו לפסוע לעבר פתח הכיתה כששמעתי מאחורי את הקול המזוויע של מר בנדלר."מיס ווסט, גשי אליי בבקשה."
החנקתי אנחה. מה המטורלל הזה רוצה מימני עכשיו?
"אני אפגוש אותך אחר כך?" פניתי אל ג׳ייס. הוא הינהן אליי ואמר 'בהצלחה' בלי קול. גילגלתי עיניים בחיוך וגררתי רגליים לעבר מר בנדלר שהתעסק בינתיים בכמה דפים שהיו על שולחנו. "כן?" שאלתי. מסוקרנת במקצת והחנקתי פיהוק. אני נישבעת שאם הוא שוב יתלונן על כמה אני מרושלת אני אתן לו בוקס- "את יודעת איפה מר ג׳ונסון? הוא כבר פיספס שני שיעורים של שעתיים והמבחן מתקרב." הוא שאל ויישר את משקפיו על אפו.
השאלה תפסה אותי לא מוכנה וגבותיי עלו.
באמת תהיתי למה לוק לא בא ללימודים אתמול וניראה שגם היום אבל הרגשתי הקלה עצומה על כך. אני לא יודעת מה הייתי אומרת לו אם הייתי רואה אותו כאן. מזל שהוא לא באמת לומד רפואה, אלא רק לתפקיד השוטר סמוי שלו. "אממ.. אה... אין לי מושג..."
מר בנדלר ניראה לא מרוצה."טוב, אם את מצליחה להשיג אותו תגידי לו שייגש לדבר איתי.ובבקשה מיס ווסט תישני קצת."
"בשמחה." פיהקתי.
יצאתי מהכיתה קצת מהורהרת אבל לא היה לי כוח לחשוב על לוק, כן... אני מעדיפה לא לדבר איתו כל כך בימים הקרובים, או בשבועות הקרובים... או בכלל.
"היי! מייגן!" הקול של אמה גרם לי להרים את ראשי, מבחינה בדמותה חוצה את המסדרון לעברי עם בחור בעל רעמה חומה. לא,לא אמה בבקשה! אני רק רוצה ללכת לישון...
"מה קורה?" שאלתי בחיוך עייף. מנסה למקד את עייני בהם למרות שרק רציתי לעצום אותם וללכת לישון...בחיים לא חשבתי שאני אתגעגע כל כך למיטה שלי...- "מייגן! מייגן!" אמה אמרה ונקשה באצבעותיה כדי להאיר אותי מהירהורי.
"מה- מה אמרת?" פיתאום קלטתי שהיא דיברה אליי קודם.
קמט דאגה ניגלה בין גבותיה."אמרתי שזה כריס- אה סליחה, פרופסור מונטגומרי. הוא המרצה לפסיכולוגיה בקמפוס."היא הפנתה את מבטה אל הפרופסור בחיוך.
התיישרתי. אופס. "אה. סליחה, מייגן ווסט. אני פשוט ממש עייפה.." חייכתי אליו והושטתי לו את ידי.
הוא חייך אליי חושף שתי גומות חן ולחץ את ידי."זה קורה לכולנו. נעים להכיר אותך."
וואו,הוא ניראה ממש צעיר יחסית למישהו שאמור להיות פרופסור וגם הלבוש שלו היה קצת מרושל. אם הייתי רואה אותו קודם בקמפוס הייתי חושבת שהוא אחד מהסטודנטים. הערכתי שהוא לא עבר את גיל השלושים.
הקמט בין גבותיה של אמה נעלם והיא סידרה קצת את החצאית שלה. "גיליתי שגם הוא בעד המלחמה בסרטן השד אז הוא עוזר לי לארגן ארוע התרמה בחודש הבא." העיניים שלה נפתחו מרוב התרגשות.
גבותיי קפצו קצת בהפתעה."אה, וואו. באמת?"
"כן,"הוא חייך אל אמה ואז אליי."כבר הרבה זמן חשבתי על לעשות משהו בכדי לעזור ודבר כזה יכול לתרום מאוד בעיקר כשיש לך שותפה נימרצת לעזור."
אמה חייכה קצת בעצבות. כן, סבתא שלה ניפטרה בגלל סרטן השד כשהיא הייתה בת עשר. מאז היא תורמת ועוזרת לכל מיני עמותות של נשים שחלו במחלה. אין אדם נימרץ מימנה לדברים האלו.
פיהקתי שוב."טוב, יפה מאוד. דברו איתי אם תצטרכו עזרה באירגון. בינתיים אני הולכת לנסות לתפוס קצת שינה לפני השיעור הבא."
"רק אל תאחרי, יש חזרות לנשף." אמה אמרה.
"אני לא. היה נחמד להכיר אותך פרופסור." הינהנתי אליו ועקפתי אותם.
לא היה לי אפילו כוח לחשוב למה יש לי הרגשה שאמה ממש דלוקה עליו הרגשתי שרק באלי להיתמוטט.
וזה מה שעשיתי כשהגעתי למיטה שלי נפלתי עליה ואחרי כמה דקות נירדמתי.

***
"אוקי, אז קיבצנו אותכם פה היום כדי לילמוד את הריקוד לנשף." נישמעו כמה אנחות בסטודיו אבל ג׳ולי השתיקה את כולם. לעזאזל, עוד מעט גם ייתנו לנו דף הוראות לאיך לאכול ולשתות בנשף.
"כן, תרגיעו את ההתלהבות., עדיין אפילו לא אמרתי איזה ריקוד אתם הולכים ללמוד. לכל קבוצה יהיה ריקוד אחר. אתם קבוצה 5 ותלמדו ריקוד זוגות ראנסנסי מוכר בימים עברו." עוד גל אנחות מצד הבנים וגל ליחשושים מתרגשים מצד הבנות. מייק פיהק לידי."אוף בטח יכריחו אותנו ללבוש איזו חליפה לוחצת ולא נוחה."
נחרתי. "מה ,תיכננת ללבוש חולצה וג׳ינס?" לחשתי לו בבוז כי שוב ג׳ולי השתיקה את כולם.
מייק העיף אליי מבט."לא, אבל תיכננתי לוותר על עניבה אני לא רוצה להתקע עם חרא בת זוג."
גילגלתי עיניים."אני חושבת שלבת זוג שתהיה לך יהיה הרבה יותר מה לדאוג-" "שקט! אני לא רוצה לשמוע דיבורים!" ג׳ולי צרחה על חבורת בנות בצד והשתתקנו.
היא עברה לידינו ועיניה נינעצו במייק."אתה, בוא אליי."
מייק ניראה מופתע וקצת מבוהל והסתכל לצדדים."אני?"
היא הסתכלה עליו בבוז."לא, אז הקיר שמאחוריך. ברור שאתה!"
מייק קם במהירות ומעד קצת בדרך מה שגרם לכמה צחקוקים להישמע. בלכיים סמוקות הוא נעמד ליד ג׳ולי.
היא הסתכלה עליו במבט קצת לא מרוצה."אני ו...?"
"מייק בטובסקי." הוא כיחכח בגרונו.
"כן. אני ומייק נראה לכם את צעדי הריקוד.. תסתכלו טוב טוב כי אני לא אחזור על זה."
ראיתי איך מייק התחיל להאדים עוד יותר וחייכתי. אוי, הוא באמת ניתקע עם חרא בת זוג.
רוב הריקוד היה מבוסס בעיקר על סיבובים סביב השעון ומרחק בין הפרטנרים, לכל אחד יש את המרחב שלו ורק הידיים נוגעות. לא פעם צחקתי בזמן ההסבר כשמייק עשה תנועה לא נכונה וג׳ולי צרחה עליו. וכשהיא גמרה להסביר את כל הריקוד והורתה לו לחזור לשבת כשהיא תסביר עוד כמה דברים הסתכלתי עליו כשחיוך מרוח על פניי. הוא רק החזיר לי מבט ממורמר כשהתיישב. "מה שקרה פה לא יוצא מהחדר."
צחקקתי. " לא מבטיחה כלום..."
פתאום הדלת נפתחה ברעש ומי שיצא מימנה גרם לי לנשום בחדות.
"סליחה על האיחור." לוק הביט בג׳ולי בלי שום התנצלות ואז מבטו נעצר עליי, ישר הסטתי את מבטי. אוי ואבוי.
"תגידי, ראית את הטלפון שלי?" מייק שאל לידי מתחיל לחטט בתיקו בלי לשים לב בכלל שאני עומדת למות.
הסתכלתי בחזרה על ג׳ולי, היא לא נראתה כועסת במיוחד."לא נורא. היי! אל תחזור לשבת."היא עצרה את לוק מחשבת באחד הכיסאות הצדדיים."עכשיו התכוונו לתרגל את הריקוד לנשף וביגלל שלא היית פה בזמן ההסבר מי מתנדב ל-"
"אווץ'! מייק!" הטלפון נשמט לו מהכיס הקטן ונפל לי בדיוק על האצבעות ברגלי הימנית. שיפשפתי אותה ותקעתי במייק מבט ניזעם.
"יופי, מייגן תדריך אותך." שמעתי את ג׳ולי אומרת וקפאתי. לא, לא יא חתיכת זונה מסריחה! למהה??
הפנתי את המבט הניזעם אליה אבל הזונה הקטנה הביטה כבר אל שאר הכיתה. "קדימה, תיתחלקו לזוגות ותתחילו להתאמן. עוד כמה דקות אני אשים את השיר המתבקש ונעבוד על הטיימינג, מי שצריך עזרה שיקרא לי."
התלמידים החלו להתחלק לזוגות ואני פסעתי בהסתייגות אל לוק.
לעומתי הוא ניראה רגוע ונינוח לחלוטין.גם אני צריכה להתנהג ככה.
"אוקי, אז הריקוד מתבסס על מרחק יחסית גדול בין הפרטנרים. רק הידיים נוגעות אחת בשניה לכל אחד יש את המרחב שלו."
התחלתי לדבר ושמחתי שקולי נישאר יציב. "עכשיו יד ימין שלך," לקחתי את היד שלו ושמתי אותה על מותני. המגע החמים גרם לי להיזכר בצמרמורות הנעימות שהעביר בי אתמול וניסיתי לעצור את עצמי מלהעיף לו בחזרה את היד... או לנשק אותו שוב."מונחת כאן. ושלי," שמתי את ידי על כתפו מה שגרם לי לפגוש בעיניו שוב שלהפתעתי הסתכלו עליי בשעשוע.
זה קצת עיצבן אותי. כיווצתי גבות. "מה?" שאלתי אותו קצת ברוגז.
שפתיו התעקלו קצת."את הולכת פשוט להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, חתלתולה?"
השאלה גרמה לי קצת לקפוא. הוא קפץ ישר לעניין, הא? טוב עדיף לגמור עם זה כמה שיותר מהר. "אני לא מעמידה פנים ששום דבר לא קרה אבל- אתה מכיר את הריקוד הזה?" שאלתי קצת מופתעת כשהוא התחיל לסובב אותי בתיאום לזוגות האחרים.
חיוכו התרחב קצת בשחצנות." היינו צריכים ללמוד את הריקוד הזה לנשף סיום שלי. שיחקתי אותה."
הוא באמת רקד בסדר. אבל לא רציתי להודות בזה אז רק גילגלתי עיניים בחיוך קטן שישר מחקתי. "תיראה, בקשר לאתמול-" הרגשת משהו ניתקע בי מאחור. "אווץ׳.." נידחפתי קדימה לעבר לוק . מזלי שהוא אפילו לא זז ממשקלי והצלחתי להתייצב מהר וליראות מי הטמבל שפגע בי. הבחור בעל הרעמה הבלונדינית אפילו לא התנצל כשהרים את בת זוגתו שנפלה.
"תודה ששאלת , אני בסדר..." מילמלתי ברוגז. אנשים יכולים להיות כל כך גסים לפעמים....
מבטי נעצר בהפתעה על לוק שתקע בבחור מבט קשה."תיזהר חתיכת אידיוט." הוא כמעט נהם.
הבחור הבלונדיני הסתובב וניראה כעוס בהתחלה אבל כשהסתכל על לוק ועל אגרופיו הקפוצים הבעתו הפכה לקצת מפוחדת. "סליחה, בנאדם, זה לא היה בכוונה." והוא ברח משם עם בת זוגתו.
"מה לעזאזל זה היה??" שאלתי די מודהמת.
הוא משך בכתפיו." הוא נתקע בך."
"כן, הוא נתקע בי! לא הרביץ לי או ניסה לתקוע בי סכין!"ואז פתאום מחשבה צצה בראשי. "אלא אם כן... הוא חשוד?" הנמכתי את קולי.
ראיתי איך ליסתו של לוק מתהדקת."אני לא יכול להגיד לך, את לא עובדת איתנו יותר."
הדבר גרם לי לגל כעס אבל לפני שיכולתי להשיב שמעתי את הקול של ג׳ולי. "היי! מייגן וג׳ונסון, יש סיבה מיוחדת לכך שנעצרתם?"
ניסיתי כפיתי על עייני לא להתגלגל כלפיה ורק נתתי לה מבט כעוס לפני ששמתי את ידיי בחזרה על לוק והמשכנו להסתובב בחדר.
"תיראה, אני לא הולכת לנסות להצטרף למשטרה שוב." ראיתי איך משהו בגופו נירגע אבל לא סיימתי."חוץ מזה אני לא רוצה לשחק איתך משחקים גם, הנשיקה הייתה טעות מבחינתי. יש לי את ג׳ייס וטוב לי איתו. אני בטוחה שזה גם בסדר מבחינתך כי כבר הוכחת שאתה לא בעד קשר ארוך אז בוא נשאיר את זה בין שנינו, בסדר?"
הרגשתי איך גופו לרגע מתקשה ואז נירגע. הבעתו הייתה בלתי ניתנת לקריאה והוא רק משך בכתפיו. "בסדר."
המשך השיעור עבר באווירה קרה מאוד מצד לוק. הוא בקושי דיבר או הסתכל לי בעיניים לאורך כל התנועות שג׳ולי הראתה לנו לריקוד. וכשהיה צילצול הוא יצא מהכיתה במהירות בלי להסתכל אחורה.
"וואו, כניראה ממש עיצבנת אותו." מייקי הופיע לידי.
"וואו, אתה ממש חד הבחנה היום מייקי." לקחתי את התיק שלי והתחלתי ללכת איתו לעבר היציאה.
הוא משך בכתפיו."אני יודע , אני עולה על דברים מהר."
זה גרם לי לחייך."אוי, תשתוק מייקי."
הוא צחק אבל ישר הפסיק כשיצאנו אל המסדרון. גם אני הבטתי במחזה בלי הבנה. הייתה שם התקהלות מטורפת, צרחות ופלאשים של מצלמה.
"ניראה שאחד מידידינו המפורסמים החליט להופיע."מייק מילמל וניסה לעמוד על האצבעות כדי לראות טוב יותר.
"יותר נכון אחת מידידותינו המפורסמות." ג׳וני אמר לידינו וגרם להרים גבה קצת בהפתעה. מאיפה הוא לעזאזל הגיע?
"זאת ג׳והאנה ג׳ונס. היא כניראה הולכת ללמוד פה השנה." הוא אמר וגרם לי לפתוח עיניים בהשתהות.
"ג׳והאנה ג׳ונס??" קולי הפך לגבוה יותר מרוב שהייתי המומה. ה-גוהאנה ג׳ונס?!
גם מייקי פער את הפה ונשם לרגע בחדות. אני לא בדיוק מעריצה של השירים שלה אבל בקליפים שלה היא רוקדת מדהים.
ג׳וני סירק באצבעותיו את הבלורית האדומה שלו בחיוך מתנשא. "בכבודה ובעצמה. היא חתמה לי על הספר לכימיה קודם, סוף סוף אני אוכל להסתכל עליו בלי להיגעל לגמרי."
חייכתי. יש משהו בדבריו
"הינה היא!" מייק הצביע על גוף שראיתי בהבזק קצר אבל ללא ספק היה היא; בחליפה ורודה צמודה עם רעמה של שיער בלונדיני שהיה צבוע בקצוות באדום.ניסיתי לעמוד על האצבעות כדי ליראות אותה יותר טוב ואז הסטודנט השמן שחסם את ראייתי זז והצלחתי ליראות אותה בברור. "אומייגאד, זה כזה מגניב-" פתאום כל ההתרגשות שלי צנחה כשראיתי עם מי היא התחבקה עכשיו. על פניו של לוק היה מרוח חיוך גדול כאילו הם מכירים כבר הרבה זמן והדרך שבה היא הסתכלה עליו גרמה לי לרצות להעיף לה בוקס פתאום בלי סיבה מוצדקת. "טוב, אני ממש רעבה. אני אשמור לכם מקום בשולחן בקפיטריה!" מילמלתי מהר והסתובבתי לעבר המסדרון שפונה ליציאה האחורית בכדי לא להתקע בגוש האנשים שהסתובבו סביב ג׳והאנה. זה אולי האריך לי את הדרך כי אני אעשה סוג של עיקוף אבל זה עדיף על זה. התמונה של לוק ושלה שוב חלפה בראשי. מאיפה הם בכלל מכירים? ו... מה היא בשבילו בכלל? מכרה? ידידה...? אבל זה היה ניראה יותר מיזה.
טוב, לפחות אני יודעת שהוא המשיך הלאה.
הייתי אמורה להרגיש הקלה אבל היא לא באה. והקור שצימרר את עורי כשיצאתי החוצה לא עזר בכלל.
המשכתי ללכת במהירות וניסיתי פשוט לא לחשוב על זה. פתאום הרגשתי גל קור ורטיבות עובר במעלה רגלי. לעזאזל! רבע מימנה הייתה טבועה בתוך בור של שלג. נהדר. היום הזה יכול להיות יותר דפוק?! שלפתי אותה מהבור והרגשתי עת דקירות הקור עוברות בה כשהשלג שניכנס לי למגפיים נמס והפך לנוזל קפוא. אני שונאת שלג.
מצב הרוח שלי לא השתפר במהלך היום ובשיעור מתמטיקה רק דימיינתי איך אני דוקרת למורה המעצבן את הגרון. גם הנוכחות של לוק בשיעור הייתה מעיקה. הוא ישב בשורה שלישית מאחורי ולא החלפנו מילה כשראינו זה את זה. ניראה שהיחסים המוזרים בינינו נחרבו לגמרי. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק.
הדפיקה החלושה שנישמעה בדלת העירה אותי מהירהורי.
מר. דונגון קטע את ההסבר שלו על משהו שבכלל לא הקשבתי כדי לדעת מהו. "כן?"
הדלת ניפתחה ומימנה ניכנס מישהו שגרם לי להחסיר פעימה. העיפרון נפל לי מהיד והסתכלתי עליו בעיניים פעורות.
הוא היה לבוש במעיל צבא ומכנסי צבא קצת מלוכלכים שיערו השחור היה מסופר בתספורת צבאית ומגבתו עד לאוזנו הסתלסלה צלקת מכוערת. שמעתי לחשושים בחלל הכיתה ואז הוא פנה אל מר דונגון וכולם השתתקו.
"אני מחפש את מייגן ווסט." הקול שלו היה נישמע שונה מהפעם האחרונה שראיתי אותו. עבה ומחוספס יותר. ניראה שהוא חיפש אותי בעיניו וכשמצא אותי הוא חייך, עיניו האפורות מגלות בלל רגשות, כניראה כמו שעייני גילו.
הרגשתי איך גם עיניי הסטודנטים ננעצו בי אבל לא היה לי איכפת.
מר דונגון סידר את משקפיו על אפו בצורה קצת חשדנית. "ומי אתה בדיוק?"
עיניו לא משו משלי והתחלתי לשמוע את הדפיקות החזקות של ליבי בראשי.
"אני אחיה. טדי ווסט." הוא חייך שוב אל המורה, מתעלם מהגישה החשדנית שלו.
קמתי בחדות מהכיסא מרגישה איך עייני מתחילות לצרוב."א-אני אשלים את החומר מר דונגון." אמרתי בקול שלא היה נישמע כמו קולי. לא חיכיתי לתגובה מימנו ויצאתי החוצה כשטדי מאחורי וכשהדלת ניסגרה כרכתי את ידיי סביבו חזק והתחלתי לבכות. לא בכיתי כבר הרבה זמן אבל פשוט לא יכולתי לעצור את זה. הוא עטף אותי בידיו הגדולות ומחץ אותי אליו. "ישו הקדוש. מייגן ווסט בוכה?? ואני חשבתי שראיתי כבר הכל..." הוא אמר בחיבה.
זה באמת היה נדיר שבכיתי. "לא חשבתי שאני אראה אותך יותר אף פעם, טדי." התייפחתי על כתפו בחוסר אונים. מלפני שלוש שנים הוא התגייס לצבא ואחרי חודשיים שהוא היה שם ,ועדיין היינו איתו בקשר, שלחו אותו לעיראק ומאז לא שמענו מימנו. כבר שלוש שנים.
"אני יודע ,קטנטונת, אני מצטער כל כך." הוא ליטף את ראשי והמשכתי להתייפח. הדבר היחיד שהחזיק אותי- את כל המשפחה בשלוש שנים האלו זה שאם הוא היה נהרג היו מודיעים לנו, זה שהיה שקט מהצד שלו היה דווקא איכשהו סימן טוב.
"אתה חייב להפסיק כבר לקרוא לי ,קטנטונת אני כבר בת כמעט עשרים." אמרתי כשכבר התחלתי להירגע והתנתקנו.
"לעולם לא." הוא הגיב בחיוך.
גילגלתי עיניים." מתי חזרת?"
"מלפני יומיים. ירדתי בהתחלה בבית של אבא ואמא." הוא נעצר לרגע. כן, אמא לא קיבלה טוב את העזיבה שלו ובמשך כל הזמן שהוא לא היה היא הכחישה את העזיבה שלו ולא דיברה עליו בכלל.
"איך זה הלך?" שאלתי בעדינות.
הוא פלט צחוק קטן."את מכירה את אמא שלנו, עקשנית כמו פרד. אז בהתחלה היא ניסתה להתעלם מימני אבל אחרי חצי שעה בערך היא התחילה לבכות ולחבק אותי.אין מה לעשות, בקסם כמו שלי אי אפשר לעמוד."
פלטתי צחוק קטן."אני מתחילה להבין למה החזירו אותך לפה. לכמה זמן אתה נישאר?" ניגבתי את הדמעות מודעת לכך שעכשיו הצילצול נישמע ואני לא רוצה שכולם יראו אותי בוכה.
הבעת פניו שעד עכשיו הייתה שמחה התקדרה קצת. "היום בערב אני חוזר ואז ישלחו אותנו בחזרה." לא יכולתי לעצור את גל האכזבה שהתפשט בי ואז החיוך חזר אל פניו. "אז כדאי שלא נבזבז את היום הזה. אנחנו בפאקינג לוס אנג׳לס! בואי נלך לטייל פה ואני כבר מזהיר אותך, יש איזה מצב שסוכן יראה את הפוטנציאל הענק שבי ובסוף היום תמצאי אותי מככב בסרט חדש עם בראד פיט ואנג׳לינה ג׳ולי."
כן... אני רק אביא את התיק שלי. ורצועה עם קולר." הוספתי בבדיחות.
הדלת של מר דונגון ניפתחה וזרם של סטודנטים החלו לצאת. התעלמתי מהמבטים המוזרים וחלקם המלאים ברחמים שתקעו בי והלכתי לשולחן שלי מכניסה אליו את הספרים והקלמר שהיו לי על השולחן.
"פיספסת את זה." הקול של לוק קצת הקפיץ אותי כשקלטתי שהוא מאחורי.
הסתובבתי לעברו וקיוויתי שאני לא נראית כאילו כל כך בכיתי.
בידו הוא החזיק את העיפרון שנפל לי על הריצפה והושיט לי אותו. הכנסתי את העיפרון לתיק ולרגע עייני פגשו את עיניו. זה היה ניראה כאילו הוא רוצה להגיד עוד משהו אבל אז הוא הניד בראשו ויצא.
שאר היום עבר בנעימים. לקחתי את טדי ליראות את חלקי העיר שממש אהבתי כמו המזרקה השקופה שכרגע הייתה קפואה ולשדרות העשירים.
באמת הייתי צריכה להביא בשבילו קולר ורצועה. הוא כל הזמן קיפץ ממקום למקום ובקושי עמדתי בקצב שלו.
הוא התחיל לספר לי על החיילים שאיתו במחלקה ובמיוחד על אחד שקוראים לו ביל שביחד הם עשו קצת צרות.
כשהיתיישבנו לאכול באיזושהי מיסעדה בשדרה נחמדה הוא שאל אותי על שלושת השנים האחרונות שהוא הפסיד איתי ועניתי לו בקצרה מורידה את הפרטים הלא חשובים. תמיד היינו שונים בקטע הזה. טדי תמיד אהב לדבר בשצף קצף ולהיפתח בפני אנשים ואני תמיד הייתי יחסית שקטה וסגורה.
אמא תמיד אמרה שאולי אני הכי קטנה אבל אני הכי בוגרת כשהיא הייתה מגלה עוד קונדס שהוא ביצע.
כשהגענו בערב לשדה התעופה הרגשתי איך השימחה שהייתה לי במשך היום מתחילה להיתנקז.
"יש תאריך מוערך שבו אתה תחזור?" שאלתי במתחם שבו רק האנשים שטסים מורשים לעבור.
טדי שיפשף את שיערו בחיוך."ברור, אני אנסה להתקשר אליכם מישם."
שמתי לב שהוא לא ממש ענה על התשובה אבל הכרחתי את עצמי לא לחשוב על זה וחיבקתי אותו.
"בבקשה תשמור על עצמך." לחשתי לאוזנו.
"גם את. ותמיד תזכרי שאני אוהב אותך."
"גם אני אותך, טדי." אמרתי בנשימה עצורה.
"הטיסה 992 לכיוון הבסיס הצבאי יוצאת עוד עשר דקות. על הנוסעים לעלות עכשיו." הקול הנשי נישמע ברחבי שדה התעופה וגרם לנו להתנתק."זה הסימן שלי. ניתראה בקרוב, קטנטונת." הוא נופף לי בידו.
ואחרי שהיסתובב לחשתי."אני מקווה." והמשכתי להביט בו.