LAILA

פרק 4

"מה זאת אומרת לא אזכור??"
'זה לא כאילו תזכרי את זה' הדהד קולה של תיאן בראשי. למה שלא אזכור? מה תיאן מתכננת הפעם? התחלתי לרעוד וגופי התמלא זיעה. "אני רוצה לחזור למאל! תחזירי אותי אליה!" בכיתי כמו ילדה קטנה שמתגעגעת הביתה לאימא. אני מעדיפה להיאנס על ידיי מאל מאשר להיות פה, אני רוצה להיות איתה. גל של חום התפשט בגופי, הזיעה גברה ואיתה גם הרעידות. תיאן תפסה את ידיי הרועדות ומבט מזויף של דאגה היה בפניה. "לילה, הכל יהיה טוב. את תשכחי את כל זה, תוכלי לחיות חיים טובים יותר. תשכחי את מאל. את הדברים שהיא עשתה לך. את תשכחי הכל." אני אשכח את מאל? את מה שהיא עשתה לי? את החיוך הרחב כשהיא מסתכלת עליי באהבה... את החיבוקים שלה שמרגיעים אותי... אם היא הייתה פה הייתי נרגעת. אני לא רוצה לשכוח אותה, אבל חיים טוב יותר..? האם זה אומר שאני חוזרת הביתה?
"את מוכנה לשכוח?" שאלה תיאן, קולה היה מלא בצפייה. "רק אומרת, אני שואלת מ'נימוס' את תשכחי ככה או ככה"
"אוקי" אמרתי והסתכלתי לתוך עיניה השחורות. היא חייכה חיוך רחב "ילדה טובה"
נשמתי עמוק מוכנה לנורא מכל, במלא אשכח מה שהולך לקרות לי. תיאן קמה והלכה לארון שהיה גדול ושחור ונעול במנעול מפואר "אני רק צריכה שתשימי את אלה עליך" אמרה והוציאה מהארון שרשראות אזיקים גדולות ושתי חליפות, אחת כתומה כמו של אסיר והשנייה נראתה כמו מדי שוטר.
"מה זה?" שאלתי מפוחדת.
"אנחנו הולכות לעשות קוספליי" אמרה עם חיוך ערמומי על פניה.
"קוספליי?"
"המקום שאנחנו הולכות אליו מחוץ לאחוזה וזה משעמם ללכת בבגדים רגילים- חוץ מזה שאת לא לבושה- וגם אני לא סומכת עליך. אם תנסי לברוח או להזיק עזרה כל מה שיראו זאת אסירה מטונפת והשרשראות גם לא יתנו לך, אז תמהרי ותשימי את מדי האסיר."
הסתכלתי על החליפה הכתומה בחרטה.
"ניפגש ילדונת" אמרה תיאן ולקחה את מדי השוטר שלה איתה לשירותים, לפחות אני לא צריכה לדאוג מלראות את תיאן ערומה.
שמתי עליי את המדים, הם היו גדולים ומלוכלכים. אני מניחה שאראה אפילו יותר נורא בהתחשב בשרשראות שמונחות על הרצפה ובקרוב יהיה כלואות ברגלי ובידיי כמו אסירה מטונפת.
תיאן יצאה מהשירותים והיא נראתה ממש כמו שוטרת עם המדים הכחולה אלה ודגל המדינה על כתפה, אפילו היה לה תג מזויף.
"אסירה 01513 מדוע השרשראות אינן במקומן?" קולה היה שונה, הוא היה חזק ומחוספס יותר.
"אני-" היא החטיפה לי סטירה. נפלתי על הרצפה והלחי שלי צלצלה בכאב. "גברת תיאן-"
"תלבשי אותן מיד."
"גברת תיאן אני-" היא בעטה בי כמו שק השפתות. "אני לא יכולה לשים אותן בעצמי!" צעקתי מהר לפני שתכה בי שוב. היא התכופפה ונעצה את עיניה בעיניי הדומעות "את התחצפת אליי 01513?" שתקתי והשפלתי את מבטי, היא תפסה את ראשה והכריחה אותי להסתכל לתוך עיניה. "תכלאי את עצמך. עכשיו."
"כן, גברת תיאן "אמרתי. תיאן החטיפה לי סטירה שוב והייתי נורא מבולבלת. "זה קלייר." הצביעה על התג המזויף שלה. "ברור, גבר-" תיאן נעצה בי מבט חד וסתמתי. "למה את עדיין כאן?" היא עזבה את פני. קמתי מהר והתחלתי לאזוק את עצמי. תחילה שמתי אזיקים כבדים על רגלי שישתחרר מהן שרשרת עם תופסן בסופה, הנחתי שהיא מחברת בין הרגלים לידיים אז תפסתי בה את האזיקים לידיים, חיברתי בניהן וכלאתי את עצמי. תיאן באה חיזקה את הקשירות ונעלה את השרשרת. היא תפסה בשרשרת ומשכה אותי בעודה יוצאת מהחדר. היה נורא קשה לצעוד באזיקים האלה אבל העדפתי שלא להתלונן, עברתי מספיק בזמן האחרון. כל המבטים ננעצו בנו, השומרים האלה ממש אוהבים לנעוץ מבטים ואני מבינה למה. אני נראת נורא. "סטיילס!!!" צעקה תיאן ושומר שזוף שרירי בעל שיער שחור ככה ארוך כמו עיניו במדי שוטר זהים השתחווה מולנו. "הנה אתה סטיילס" אמרה תיאן "קדימה בוא נלך"