LAILA

פרק 7

עבר כבר חודש מאז שחזרנו לאחוזה. בחודש הזה מאל ותומאס הפכו את חיי לסיוט. שילמתי כל שנייה אבל המשכתי לשרוד. המשכתי להיות חזקה. אני חייבת.

אני הייתי במשרדה מחכה שהיא תסיים את השיחה עם פרוי.
"גברת מאל..." אמרתי כשהיא סופסוף סיימה "אני באמת חייבת להתקלח."
היא נאנחה והתכופפה מולי "אוקי, אני מניחה שאני יכולה לדחות שיחות כדי לקרצף אותך"
"רגע מה-" קולי נשמע חזק יותר משציפיתי
"כמובן" היא חייכה אליי את החיוך המרוצה שלה. איתה או לא איתה אני באמת חייבת להתקלח. "אז..." אמרתי מזכירה לה שאני לא יכולה לזוז.
"הוו נכון" היא שחררה אותי מהקולר והרימה אותי לחדרה, פותחת את דלת האמבטיה שלה. מאל מלאה את המקלחת, היא עשתה את זה ברוגע והיה נחמד לראות אותה רגוע לשם שינוי. כשאמבטיה התמלאה עד סופה היא הפשיטה ממני את הגלימה וסימנה לי להיכנס.
נכנסתי לאמבט באיטיות והמים היו כל כך נעימים, לא קרים מידי ולא חמים מידי. "קחי יום לך יום חופש, אני לא אומרת שאת יכולה להתלבש איך שבאלך עכשיו אבל את יכולה לעשות כל דבר אחר. אני יודעת שאת אוהבת פלייסטיישן, יש חדר מחשבים חדש בסוף המסדרון..." היא שתקה לרגע "את יכולה את החליפה שלי ששם."
"תודה, גברת מאל!" הייתי כל כך מאושרת. היא באמת נחמדה אליי עכשיו? יום חופש? לי?
"נו לכי!"
קדתי לה קידה ורצתי במהירות לחדר המחשבים מחזיקה את המגבת שלה תיפול לי. נכנסתי לחדר ועיניי דמעו מאושר. החדר היה מלא במסכים ובקפסולות. כולן. המסכי  גיימינג היו על שולחן חצי עגול ענק ומעליהן היה מסכי טלוויזיה וממול השולחן היה שני כיסאות גיימינג מרופדים. ראיתי חליפה שחורה אדומה של קוספליי שהרבה בנות שמות כשהן משחקות על אחת הכיסאות, לקחתי אותה ומהרתי ללבוש אותה. לקחתי את אחד השלטים של הפלייסטיישן חמש ופתחתי גנשין, המשתמש שלי נפתח, שיאו עומד ליד הציפורים של טימי, הזזתי אותו ועשיתי משימות עד שהבטן שלי קרקרה. ראיתי שיש דלת ליד אחד המסכים ופתחתי אותה, מזווה עם אלכוהול, חטיפים, עוגות, שוקולדים ומלא מאכלים טעימים נגלה לפני. לקחתי כל מה שהצלחתי לתפוס.
התיישבתי על אחד הכיסאות ופתחתי שקית תפוצ'יפס. הדלת נפתחה בפתאומיות וקפצתי בבהלה מפילה הרבה מהדברים שלקחתי.
"חיית מחמד שלי נכון את אוהבת אותי?" שאלה מאל מפתח הדלת.
"כ-כן" אמרתי בחשדנות.
"יותר חזק!"
"כן, גברת מאל" אמרתי בקוליות
"ותתני לאנשים לקחת אותך ממני?"
"איזה אנשים?"
"זה לא חשוב עכשיו. תעני על השאלה. "
"אני חושב שמגיע לה לדעת איזה אנשים" בחור מכובד וחיוור נכנס לחדר, שיערו ג'ינג'י, עיניו כחולות ופניו מלאות נמשים.
הוא לבש ג'ינס שחור וחולצה מכופתרת לבנה שלא מכופתרת עד סופה וכתר על ראשו.
כשהוא נכנס נכנסה איתו קרינה של תהילה ושני שומרי ראש לבושים במדים שחורים מאחוריו.
"גברת מאל..." אמרתי בחוסר הבנה מה קורה מסתכלת על הבחור במבט עצבני
"לא, לילה" אמר הבחור וקפצתי בבהלה למשמע שמי. "היית רוצה לחזור הביתה?"
"הביתה?"
"חיית מחמד קטנה שלי" הזכירה לי מאל שלא ביקשתי רשות.
"אוי בחייך, מאל. תסמי את הפה לשנייה!" פקד הבחור, מי שהוא לא יהיה הוא הרבה יותר חזק ממאל.
"א-אדוני? איזה בית?"
"לילה את לא זוכרת אותי?"
הנדתי את ראשי בשלילה, מבט מאוכזב על פניו.
"לילה, אני אחיך, מיטשל. תיאן כבר לא כאן, הודות לך. אבל מאל ותומאס נדונים למוות. אני נסיך לילה, ותורך לעבור טקס השבעה." הסביר לי אחי
"טקס השבעה?"
"סיבה לחגיגה, לא?"
הסתכלתי על מאל "אני רוצה לשנות את גזר הדין" הודעתי וחייכתי לאל חיוך שטני. לא מגיע לה למות. מגיע לה לסבול על מה שהיא עשתה לי לא למות. הסתכלתי בחזרה לאחי "מר נסיך..."
"מיטשל" תיקן אותי אחי ומבט מאוכזב היה בעיניו. הוא הבין שייקח לי זמן להתרגל לשינוי הזה. "א-אני רוצה לשנות את העונש של גברת מאל"
רק מאל-" תיקן אותי שוב "לא חושב... כבר נעבוד על זה. מה בקשתך, לילה?"
"צמיד מעקב" הפנתי את מבטי למאל, עיניה פערו. ידעתי שהיא תעדיף למות מאשר להיות תחת מעקב.
"צמיד?" שאל אותי מיטשל וראיתי על פניו שהוא מתאפק לא לצחוק. "ושומר ראש" הוספתי
"אם זו בקשתך" הוא משך בכתפיו.
"אז מתי הטקס?" שאלתי בחשש.
"עוד שבוע" הודיע. אחד שומרי הראש שלו פניו אליו ולחש לו דבר מה באוזנו, מיטשל הנהן ופנה אליי "ניפגש עוד שבוע, לילה" אמר ויצא מהחדר משאיר תחושה של מתח באוויר. מאל קמה אליי מלטפת את פני באיטיות "זה יהיה שבוע קשה, חיה שלי"
"בגלל זה היית נחמדה אליי היום? כדי שישאר איתך?" התפרצתי מעיפה מהפנים שלי את ידה.
"לילה!"
"כן. לילה. אני לא החיה שלך יותר." האגו שלי גבע. אני לא שלה יותר, זה אומר שמותר לי לעשות מה שבאלי עכשיו. "אין לך הוכחה אפילו שהוא אחיך" היא אמרה. יש משהו בדבריה. האם מיטשל באמת אחי? ברור שכן. אסור שתדע שאני יודעת.
"אבל הוא אחי נכון?" שאלתי את מאל.
היא שתקה.
"ח- לילה, בבקשה. השארי איתי. להיות חלק מהמלוכה זה לא קסום כמו שאת חושבת."
"מאיפה לך לדעת?"
"צודקת" אמרה והסתכלה לתוך עיניי, מאל באה לתפוס את פני ואז התחרטה מלטפת את שיערי. "אין לי דרך לדעת, אבל בבקשה, לילה, תשארי."
"התפקיד שלי איתך הסתיים!" צעקתי עליה מעיפה שוב את ידה ממני. נמאס לי ממנה. היא כל הזמן גורמת לי להתחנן כמו כלבה ואז מענה אותי. היא חתיכת סדיסטית מפונקת, לא היה לי שום תקווה לפני אבל עכשיו שמיטשל כאן זה אומר שאוכל לחזור הביתה. "סליחה לילה, אני אשתפר." המשיכה מאל לנסות לשכנע אותי.
"לא, אני יודעת שאת לא." קמתי באגרסיביות ובאתי לצאת מהחדר, מאל תפסה את זרועי ומשכה אותי אליה. "חיה שלי..."
"את פאקינג לא לומדת. לילה." ניסיתי להדוף אותה ממני אך ללא הצלחה. היא חזקה יותר ממני. "על מה את מדברת?" היא שאלה וחיזקה את אחיזתה בי, הודפת אותי על הרצפה כשהיא יושבת עליי עדיין מחזיקה בי בחוזקה.
"בחייך" גלגלתי את עיניי מנסה לקום אך משקל גופה הקשה עליי.
"אל תגלגלי לי עיניים!"
"נמאס לי שאת אומרת לי מה לא לעשות!"
מאל הסטירה לי בחוזקה וראשי נהדף לצד בכאב מצלצל. "תקשיבי לי, לילה, נשאר לנו שבוע ביחד ואת לא תביכי אותי, שמעת?? את תצייתי לי!!!" צעקה עליי מאל, תופסת את הפרצוף שלי שתוכל לנעוץ את מבטה העצבני בעיניי.
"אני לא הולכת לציית לך שוב..." מילמלתי והרגשתי כאב חזק בחזה. כאב של אדרנלין שרוצה לצאת ממני בקול צעקה. כאב שאם מאל לא הייתה יותר חזקה ממני הייתי מתנפלת עליה בעצבים. הגוף שלי רעד בזעם בגלל הכאב הזה, זה משהו שאי אפשר להסביר, כאילו מישהו כולא אותכם בתוך כלוב עם הפחד הכי גדול שלכם וכל מה שאתם רוצים זה לברוח מהכלוב הזה.
"או שתצייתי לי או שנבלה את השבוע האחרון שלנו בחדר עינויים." איימה עליי מאל.

בלעתי את רוקי והנהנתי. הבנתי שעכשיו היא כבר לא משחקת משחקים.
"שמחה שיש בנינו הבנה" היא קמה ממני ומשכה אותי לעמידה, מנערת לכלוך מהחליפה שלבשתי, היא הסתובבה ללכת ולפני ששמתי לב סכין יפנית עפה ישר לכיוון הפנים שלי. מהרתי לתפוס אותה.
"יכולת להרוג אותי!"
"אז מה? ככה היינו תיקו" היא אמרה מנופפת את ידה בזלזול
"האדישות שלך הורגת אותי" צרחתי בעצבים.
"חבל שלא פיזית." היא עזבה את החדר ורצתי אחריה עוצרת אותה "מה לעזאזל עובר עלייך?" התחרפנתי "למה לעזאזל את מתנהגת אליי ככה?! לא אמרת שאצטרך לצייט לך?"
היא חייכה אליי לא עונה לשאלה שלי, רק מחייכת, ככה סתם.
"נו אז תני פקודות!"
"למה?" שאלה אותי, החיוך הפסיכופתי שלה עדיין על פניה.
" כי אני רוצה לסיים עם זה כבר."
"עם מה?" היא הרימה גבה
"עם השבוע הזה..."
"איזה שבוע?" הבנתי שהיא מתחמקת כי עכשיו אני לא בתוך החדר והשומרים מסתכלים על מה שקורה, הם רואים אותי מדברת עליה שונה ובטח חושדים. "בבקשה, גברת מאל"
מאל שתקה לרגע ואז אמרה "טוב, פקודה ראשונה שלך: תחזרי להיות חיית מחמד שלי" היא תפסה בריצרץ של החליפה מוכנה להפשיט אותי. "לא. אל תעשי את זה." היא התעלמה ממני. היא דחפה אותי בחוזקה וראשי נדפק ברצפה. חושי התערפלו מהחוזק. למה אני תמיד מסיימת כאן מתעלפת? הרגשתי שמישהו מרים אותי ולוקח אותי לאנשהו. לאן עכשיו? בבקשה לא עינויים.