LAILA

פרק 5

מה קרה אחר כך? א- אני לא יכולה לספר.
אני חייבת לפעול. אני חייבת להציל את עצמי!
מה לעשות? מה לעשות? מה לעשות???

--•♡•--

אמבולנסים וניידות משטרה התאספו מסבבנו.
"תיאן-" זה כל מה שהפסקתי להגיד לפני שהמפקד אזק אותי והוביל אותי לניידת. האזיקים לחצו על ידיי וגופי הלך חצי מעורפל לתוך הניידת. "את רשאית לשמור על שתיקה, גברת צעירה." אמר לי המפקד בעודי מתיישבת "כל דבר שתגידי יכול וישמש נגדך במשפט." אמר וסגר את דלת הניידת. טוב שהוא לא יודע מי אני באמת.
"המפקד, כל החשודים בניידות." נשמע קול גברי מהקשר של המפקד.
"הכל באשמתי" מלמלתי בעודי מנסה לפקס את ראייתי. "מאל תשנא אותי..."
הסירנה של האמבולנסים הלכה והתרחקה. הם לקחו את תיאן איתם?
"מה חשבת לעצמך גברת צעירה?-" התניעה המפקד את הניידת "את רק בת 17- בחיי- הדור של היום" לא הצלחתי להגיב. העומס הנפשי על גופי לחץ עליי. רק שני דברים יכולים לקרות עכשיו, או שאני מתה בכלא או שתומאס ומאל הורגים אותי. אני חייבת לברוח. מששתי בידיי האזוקות אחר ידית הדלת. "אני... חייבת..."
"ילדה, תעצרי מיד." צעק עליי המפקד.
"אתה לא מבין! היא תהרוג אותי!" ניסיתי לפתוח את הדלת, היא הייתה נעולה. בחיי למה ציפיתי?-
"היא תהרוג אותי!" בכיתי במקומי. "למה בכלל אני עושה את זה- היא תהרוג אותי"
"מי?" צעק המפקד מבולבל "מי תהרוג אותך??"
נשמתי כבדה עליי "זה מסוכן מידי." נשמתי בכבדות מנסה להירגע. אני חייבת להירגע בשביל שאוכל לברוח מפה.
עברו כמה דקות של שקט ולפתע הניידת נעצרה בשולי הכביש.
"המפקד! אנחנו אבודים! הם מקיפים אותנו!" צעקו שוטרים מעבר לקשר. "מי זה??" שאל המפקד.
"חבורה של אופנועים, ויש להם גם ג'יפ. בראשם בחורה לבקנית ובחור גבוה שחום."
"מאל." קראתי בשמחה. רגע, היא באה להרוג אותי. "את מתכוונת למאל איידן?-" שאל אותי המפקד "ניידות, נמסר לי שמאל איידן בראשם. תהיו מוכנים. צריך תגבורת. הילדה הזאת לא מה שאתם חושבים." הוא מסר בקשר ונעץ בי מבט חד מהמראה "הייתי צריך לדעת שאת איתה."
"לא מאשימה אותך, אדוני השוטר. אני סובלת ממנה בדיוק כמוכם השוטרים."
הוא קם מהניידת ומשך אותי החוצה. לפני שהצלחתי לנסות להבין מה קורה הוא הדף אותי לרצפת הכביש. הגב שלי השתפשף בכאב מהמכה והפוקוס חזר אליי. "מה קור-" לא הצלחתי לסיים משפט והוא התיישב מעליי, מבטו היה מלא דמעות, הוא תפס בזרועותיי חזק עד שהן האדימו "מאל..." הוא ניסה לדבר מעבר לדמעות. ידעתי שסיפור עצוב מגיע ואני אשלם על זה. למאל יש הרבה אויבים משאפשר לחשוב, בעיקר שוטרים.
"אני מצטערת..." קולי צרב מהכאב
"את משקרת. לא אכפת לכם מאחרים." הוא חיזק את האחיזה. "ס- ספר לי. מה היא עשתה?" הייתי חייבת להסיח את דעתו מזרועותיי. "הבת שלי. היא הייתה רק בת חמש
כשזה קרה. חולת נפש הם קוראים לה עכשיו! שלחן אותה לבית חולים, היא ענתה אותה. והחזירה אותה הביתה אחרי שלוש שנים... הבת שלי הייתה אמורה לשכוח. אבל אחרי שנה הבוסית שלך שלחה לה תמונות כדי להזכיר לה הכל." הוא עזב את ידיי וניגב את דמעותיו. הוציא אקדח וכיוון אליי, "את אמרת שהיא תהרוג אותך. אני אעשה את זה במקומה." ניסיתי להתרחק ממנו גוררת את עצמי אחורה. "קשר מגניב" נשמע קולה של מאל מהקשר של המפקד "הייי, בובה קטנה שלי, את שם? איפה את לעזאזל?" מאל. היא מחפשת אותי. התנפלתי במהירות על השוטר מנסה לגנוב לו את הקשר ולחצתי "מאל, אני כביש שהוא גשר כזה. תמהרי. הוא מנסה לירות בי."
"את לא תנצלי." צעק ומפקד וירה, הרגשתי את הכדור נורה לתוך הרגל שלי וצרחתי בכאב.
"באמאשלך- אני אנמית-" צעקתי, הדם התחיל לנזול בכמויות, הרגשתי את עורי מתחוור. הקור שתף את גופי.
קולות של אופנועים התקרבו. "גברת מאל!!!!!"
"אני כאן, בובה שלי" עזבה מאל את האופנוע שלה ורצה לעברי. "ירית בה??" היא צעקה בעצבים על המפקד ושלפה שתי אקדחים. המפקד ניסה לירות עליה אך היא בעטה את האקדח שלו לעזאזל "רק. לי. מותר. לפגוע. בה." היא ירתה בו בין כל מילה למילה. המפקד שכב שם. כולו מדמם וחסר רוח חיים. מאל המשיכה לירות בו עד שתומאס בא ועצר אותה "מאל... הוא מת כבר"
"גם ככה נגמרה לי התחמושת." היא זרקה את האקדחים שלה לאחד השומרים על האופנועים וחזרה אליי, עצמתי את עיניי בחוזקה. "בחיי אני רק משחררת אותך" היא הורידה ממני את האזיקים. "הוא ממש פגע בך, לילה." היא הורידה את החולצה שלה ועטפה את רגלי, הרימה אותי על ידיה ועלתה לג'יפ שכבר הספיק להגיע בינתיים "בואי נלך מכאן." אחד השומרים ירד לקחת את האופנוע שלה ונסענו משם בחזרה לאחוזה. עצמתי את עיניי כל הדרך. היה לי כל כך קר.