"את מבינה?" מגי שואלת אותי כבדרך אגב כשהיא מסיימת לגלגל מגבות צחורות וחמות על המדפים באמבטיה.
"כן, המגבות הגדולות למטה, מגבות בינוניות מעליהן, ומגבות הפנים ליד הכיור" אני משננת את הסדר כפי שהסבירה לי.
"קולטת מהר" היא קורצת לי. "הצלחת לתקתק גם את עמדת הקפה וגם את ערכת הרחצה. הלוואי והיתה לי קליטה מהירה כמו שלך, זה היה עוזר לי בלימודים" היא נאחנת שמעבירה ויש אחרון על זגוגיות המקלחון. "בינתיים אני מוציאה את כל הוני על מורים פרטיים לסטטיסטיקה.
"מה את לומדת?" אני סוגרת אחריה את הבקבוקים של חומרי הניקוי, היא די מפוזרת.
"אני לומדת מנהל עסקים בבן גוריון, כאן בשלוחה שלהם באילת."
"מתאים לך לנהל"
"כן, כולם אומרים לי. החלום שלי זה להקים בית מלון משלי. אבל משהו גרנדיוזי, ענק.״ היא מספרת לי בהתלהבות וחולצת בהקיץ ״יבואו אליו מכל העולם" היא מציגה בפניי בידיה כאילו באמת מקיימת פרזנטציה. "עד אז, אני כאן. זה קרוב למעונות, והכסף טוב. חוץ מזה, שאני לומדת מלא על מלונאות"
"יפה" זה כל מה שאני יכולה להצליח להוציא מפי, הקנאה משתקת אותי. אני מקנאה בה. מקנאה בה, כל כך. היא לא נראית צעירה ממני בהרבה, וכל החיים פרושים לנגד רגליה. היא יכולה ללמוד, להקים את המלון שתמיד רצתה, לעבוד במשמרות ולהרוויח הרבה כסף, לשרוף אותו על טיולים מסביב לעולם. ואילו אני? גורלי נחרץ. אני צריכה לדאוג לבת הארבע שלי. עזבתי את לימודי וחלומותיי נקברו אי שם במעמקי הלב שלי, יחד עם כל הגעוגעים והזכרונות.
"עכשיו קדימה, אני ארוץ לתקתק את האגף השמאלי. תעבירי פה שואב." היא מאוד אוהבת את המילה לתקתק.
"סגור" אני מנסה לחייך אליה, ולוקחת את השואב הכבד אל חיקי.
***
"סיימתי" אני נעמדת מול מגי מיוזעת, ונאחנת לרווחה כשאני מטיחה את השואב חזרה על הרצפה.
"תלמידה מצטיינת" היא מחייכת אליי וגוררת את השואב אחריה. "בואי אחרי מותק"
אני הולכת אליה כשאת ראש השיירה מוביל שואב האבק המדובר משתרך בקולות רמים על הפרקט של המסדרון. מגי מובילה אותי לכל אורכו של המסדרון, הוא רחב ידיים וחלונות בלגיים ארוכים עוקבים אחר כולו, מתוכם ניבט הנוף השמשי והזהוב של חופי אילת.
"אני מבטיחה לך שבסוף נגיע" מגי צוחקת כשהיא שומעת אותי נאנחת. אני לא בכושר.
"טה דם" אנחנו ניצבות בפני דלת עץ מהגוני כפולה עם ידיות מוזהבות המוחזקות בפיו של מינאטורת ארייה שואג
"הסוויטה שלנו" היא מציגה לי את החדר.
"וואו היא רחוקה" אני מנגבת את מצחי המזיע.
YOU ARE READING
אֵלִי
General Fictionאלינור כולם אומרים שקרני השמש צבעו את שיערה בעצמם, והים הכחול שטף את עיניה- היהלום של אילת ככה קוראים לה כולם. השמיים של אלי נופלים על ראשה כשאחיה, אהוב ליבה, שגידל אותה מאז היתה תינוקת- נהרג. השמיים של אלי נעלמים לגמרי כשעומרי, חברו הטוב, בו היי...
